|
desertgirl
גלים נושקים לרצועת החוף בחשיכה, מוסיקה חודרת לנשמה
, צחוק פרוע המשחרר מועקה, חברות אמיצה, אהבה.
הידיעה הגיעה אליה מוקדם בבוקר. כפי שנהגה בימי שיגרה אלה,
לפני האסון שעתיד היה לפקוד אותה, השכימה קום וארגנה הכל בעוד
השחר מפציע אט אט בחוץ. התינוקת ישנה שינה עמוקה בחדר הסמוך.
|
Now
I know why
The tears of relief
|
לו
אחזנו באותו רגע קסום ונפלא
בו עינינו נפגשו במבט יוקד
ידי נגעו קלות בגופך
מי יודע.
|
הכמיהה והכיסופים
כמו נהר, זורמים
לעתים בעצלתיים, הם עושים את דרכם
|
אני יונקת את צוף אהבתך
מלטפת את רוך הנשמה
והנשימות האיטיות שלך עולות ויורדות
|
היא נגעה בשמיים, כך לפחות חשבה
הרחק מארצות החום, מכורתה
רגליה הקטנות צרובות מהחול הלוהט
|
אמא, זה אני,
לבוש בבגדים בלויים יד שניה או שלישית
יושב לי בדד
לעתים בועט בכדור סמרטוטים שמצאתי הרחק מכאן
|
ואם אבכה על כתפך בלילות התדע?
|
חיכיתי לך בלילות
הלילות שהפכו ללילות שלך
|
רק בלילות היא חוזרת אלי ואני נזכרת
אני רואה את עיניה הכחולות, העצובות
הדמעות נקוו תדיר וזלגו על פניה הצרובות
ובסוף ימיה אחזה בידיי
|
השמש אט אט שוקעת
צובעת את שמי התכול
בצבעי ארגמן עזים
|
כשמעין היצירה יבש, הכאב עצום....
|
אני אשת המילים הנני
יודעת לפתור סוגיות מורכבות
יודעת לתת עצה טובה
|
Even today I feel it. A tingle, a shiver climbing up my
spine, the kind you feel when apprehensive about something
to come, this is what I feel when I recall the old gray
bridge on Euclid Avenue.
|
המוסיקה הנהדרת של ההרכב האלמותי מלווה אותי כשאני מפלסת את
דרכי, בקוארדינציית עין-יד מיומנת להפליא, בתוך הכרך המדברי
השחוק והעייף. האספלט העירוני הופך אט אט לפס שחור הנבלע לתוך
מרבד אינסופי של אבנים וחול.
|
עזבתי את ריח הפרדסים והכבישים הצדדיים, את צלילי המתכת של
הרדיו הישן...
|
שני עגילים קטנים הונחו בידיה הרועדות על ידי איש הדת שבא לסדר
את העניינים, בעוד הגופה הזעירה עדיין עטופה בסדין על הספה,
עטופה בבכי שאין לו גבול. מן הסתם הוא מורגל, איש הדת, במצבים
כאלה, חשבתי בליבי, נחבאת אל הקיר...
|
|
|
הייתי צמאה.
שתיתי מים.
עכשיו אני
צהובה.
מישהו שכח לשתף
אותי במשהו?
כבשל'ה בחמסין. |
|
