|
אנה
תל אביבית
ילידת 85
אוהבת שירה
ופרוזה
סיימי, סיימי לסרוג את השטיח,
הן בשבילך אני כבר מת,
ובעצמך אל תהתלי,
השנים עוברות, הזמן חולף
אך הכעס עוד נותר כמו בליבך גם בלבי
ואת ממני אל תיראי, הכל שטויות
|
לא רוצה יותר לראות
אנשים שמחים
ממול שולחן ארוך
|
one bit of our future
now that we know how to die.
|
And once at all those lies we carry
with the touch of real worlds
real souls
all come in to one
|
I mourn for what used to be pure
time is pure
hoping is pure
I am not pure
|
this is my poverty
not yours
these are my legs crossing
not yours
|
and so on, to carry on
we slightly withdraw
our human eyes,
in our human eyeshells,
|
אני כמו בתוך מזמור
חוזרת בתשובה
נותנת מילותיי
שזורות בתוך קני,
|
שמעתי אז את כל יחסר
חגגתי בתיפארת גשם
את כל יומך האחרון
|
לא שומרים אמונים למלאך שסרח,
לא בודקים את טיב הסחורה.
|
מי אני אנוכי?
אנוכי מסתלסלת מתגלגלת רכות
לעיתים כמו נחצבת באבן.
|
השמש, ענן, כוכב כולו פיח
מנצנץ מילותי אל רחובות רטובים
|
מילים ושירים שלא כיוונתי אליך
נורו לעברי מתוך תדהמתי הכפויה
חודשים וימים נותרו ערומים בגללי
ארוכים וחיוורים.
|
התפתיתי אל שוליים
עוביים כעובי העמוד
כאן שירי עבה כפליים
כאן כל אות לבה חרוט.
|
אנה בבית מטבחיים
נושמת הרבה
מסתכלת על קרס,
אנה רואה את חודו וחושבת על מים
|
אך הבוקר ניטף
מתוכי אל הכר
אוורירי ונושם בתוך תחלואי,
|
עכשיו הכל עילג,
לא מר,
עכשיו הלב פוחד
עכשיו ראשי נשמט על גב משענת
|
אולי קטפתי, בחיי
קראתי דרור בטרם עת
אולי קירבתי, רק הפעם
תשוקה נחנקת אל שפתיי,
|
אני אדלג במישור
חולת רוח, מוכת שיגעון מחויך.
אחפוץ גם בזה שאמר עוד היום,
|
פקחתי חושיי
שם הייתי נערה
יודעת כי טוב
האדם, עץ השדה, הבהמה
|
ביום שבו הים התרוקן
ישבתי על מזח כעור
לא פיתית אותי לדבר
|
איפה השאלה? אותה שאלה מקוננת שחדרה את לבי ופילחה את שד
עצמותיי עד צמרמורת?
לא כמו פעם, אני לא מסתתרת, עכשיו נעלמת
|
בזעיר אנפין
אחתוך מקצב
ואשבץ פניי בין חילופי עונות
|
ולא קרצת גם אז
לא רמזת לשוב
רק חייכת כי בי הברכה.
|
מדוע אומר שלא די
וכבר די לי?
|
שינוי מתמיה בזרות הנפש
בוחן את בדידותי מול חרדה
|
למה נגעת?
הזמן מרפא גם אותי, גם חוליי
אך ראשי בידך עודנו פתוח
|
דלותי לא משגת לא תופסת אותך
דלותי מתבטאת במשאלה יחידה.
|
אויבי הוותיק
אכתוב לך מילות תנחומיי
אל הדף רעיי, אל עצמי
בעודי מתכתבת, שמחת חנופה תבקע מגרוני
|
ליצור שירה
לכתוב
כמו פרפור של משוגע,
כמו נצרה אל סוד שקוע,
הטווח הוא אין סופי
|
ומי ידע שגם בלילה
עוד חיפשתי מלונה,
להניח את ידי הצידה,
מבקשת נחמה.
|
רק את לבי לא הייתי כותבת,
לו ידעתי גם סתיו גם אביב
|
גם אתמול כמו היום
ביזבזתי שורה
|
מהו העול
יגע כפיים
ואני שסירסתי במו ידיי
את אוזנך הקשבת
לליבי וראשי
ודמיוני שפרח
|
כותבת על יום מוסיקלי
חלקו חודר כמפריע
מקפץ כמו סינקופה
|
מחר תקום נשמתי ותידום,
מקורקעת לנצח בשפת היומיום.
|
נערמים על שולחני, גב חובק גב רעהו
צופים בי מתפשטת, מעירים על מערומיי
לוחשים בשמי, לא אסוב את ראשי
|
אתמול עוד נוצרתי
מתוך לפיתה משונה
|
אילו רק ניצוץ
שאיבד את הרגע,
אולי היה בוער שיכחה
|
חיפשתי עדות,
חיפשתי עדות חיה ונושמת
לנוכח דמותך,
ערפילית מתמוססת,
|
היום לא מניתי עצמי
בין עבר לעתיד.
|
עוד השתחלתי אל הבוקר
עוד ראיתי יום חולף.
ואני לא חדלתי
גם לקטוף את הדקות.
|
עוד יום כולו זוהר
ממלא עורקיי
|
כיסית אותי בפלומת נוצות חגיגית
ואני שטפתי עיניי בחדוות הבריאה.
|
גם עיניי דומעות עוד לעיתים
לחיי סמוקות תהיינה
כשאחוש באיבריי המוצנעים
|
אני אקשט את החדר
אתלה עוד תמונה מעיתון מעוצב
ואתה כמו גיבור, בתנועה מאומצת
|
אין לי קול
ושחר וערב
ימות ויומת
|
היתכן גם כאן יש אור ירוק?
שאיפת נצח, תקומה וניצחון
היתכן גם כאן עוד לא הסוף?
|
כאן מלמטה פקחתי עיניי
הנה את יושבת ממיסה זכרונות
הם נקוו על עיניך.
|
אז ככה לי
התבשתי לתת
אז הורדתי וירדתי ונתתי לכם.
עכשיו אם רע לי(וזה לא שרע אבל אם...)
אז ככה לי.
|
לאן תביט
אל תוך פניי
איבר הן בגופי
|
משהו משתנה לאט
נמתח עד כדי זימזום עצבני
רוצה רק לחוש או לחשוב או להירגע.
|
פחד רעב
נושא על כתפיו
בי רק הרוח
|
הרי הוא עולמי
שקדתי עליו
כמו שקוד אילן על צל ערביים
הרי בראתי גם אותך
אל עולמי הצר לשניים,
|
אך אם הייתי כמו כוכב שמנצנץ
הרי עצמתי שתי עיניים
חשבתי כמו ניצוץ בלי רגע
|
טל זלג על שתי עיניי -
עצמתי.
רוח בוקר בין רגליי - סיכלתי.
|
ציפצוף נעים
מפלח דרכי
סליחה.
|
בריח שיזפון, חול בין רגליה
שערה מפותל, עיניים צורבות
עלומיי בידיה
נישאים על החוף
|
התשמע רחשי?
פן תתן את קולך להעיר את לבי
ברוח אביב אביכה וחונקת
|
במקום בו מחברים שירה זולה
תנחת ידי, תקריב עצמה
תפסק לאט אצבעותיה באנחה רכה
עצלות תרכיב משפט, עודנה מתמתחת
|
מהו הקול הקורא בשעת ליל?
קורא לך לבוא אל תוך נדודי.
|
כולנו נהיה עפר באדמה
הוא שר
רגל פוסעת על מדרכה שטופת שמש
אין בה היסוס
|
פחד הרגע לא יטיב את מימיי,
האגם השוקט בזרועות אשמדאי.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
לכל מי שלא ראה
את החשוד
המיידי:
הנכה הוא קייזר
סוזה!!!!!!!!
אד המתאבד טועה
ומטעה |
|
