| 
 
 
 
 
 
 
 | 
 1987, באה לעולםוהזמן שבין ההתחלה לסוף
 כמו שיר
 בית, פזמון, בית, פזמון חוזר, בית ושוב
 רק המנגינה חסרה.
 
 
 
 | 
 "את כל הזיכרונות שלי, את ההרפתקה שלי, את האירלנד שלי, את".הנחתי אצבע רועדת על מפתן מילותייך שלא תאמר עוד כאב.
 
 | 
 | הכל היה מושלם, הלב היה מלא והיד החלה לשרבט טיוטה ראשונה לעודשיר
 ספק על זיכרון, ספק על אהבה.
 
 | 
 | 
 הכל אפשרי בתוך הדףארמונות של חול
 מול ים אינסופי
 
 | 
 | אל תגיד לי כלוםמילים הן דבר יקר
 
 | 
 | ואהבתי פעם,בוודאי היה זה נפלא
 
 | 
 | בלי הרבה מיליםמפליגה בים כסוף של שירים
 אתה מנגן לי ומרפא
 לב כואב
 
 | 
 | יש לי דמעות בשפע,לכל מקרה ובקשה.
 יש לי דמעה לשמחה,
 ודמעה לעצב.
 
 | 
 | ואני, אם תחפשו, עודימתהלכת בין חום לקור
 נושבת עם הרוח
 הלוך ושוב
 מחפשת את דרכי הבטוחה אליך
 
 | 
 | עזבת בטריקהוהדלת נשארה פתוחה
 
 | 
 | הידיים של אלה הולכות רחוקבלי שליטה נוגעות ונעלמות
 זזות מצד לצד
 ובלי להתכוון פוגעות
 
 | 
 | ובשדות היה פרח אחדלא יכולתי שלא לחוש בבדידותו הנוראה
 ידי הושטה לקטוף
 אבל למרות הכאב -
 זהו מקומו
 
 | 
 | ואתה, עודך שם.רחוק-קרוב ממני.
 מפשיט אותי בקצב שלך.
 ואני שלכת,
 נושרת למרגלות לבך.
 
 | 
 | מיכל אוהבת.אל תשאלו אותה את מי,
 כי היא עצמה עדיין לא בטוחה
 
 | 
 | תראה איך,לא חלפה אפילו דקה
 וכבר
 
 | 
 | מכחול שבורעל הבד הלבן
 
 לא מדוייק
 
 | 
 | מאירים בבדידות נוגהאתם יודעים,
 זה הירח
 אוסף געגועים של אהבה.
 
 | 
 | הוא נוגעהוא נוגע
 
 לא נוגע
 
 | 
 | לשלכת אחת, בודדה.היא השירה עלעליה,
 שלא לכאוב אהבה
 
 | 
 | מישהו ניקה את האוויר.הדמעות השקופות חופשיות מגעגועים.
 הלב פועם ללא כאבים ישנים.
 הגב ישר, זקוף מזיכרונות רחוקים.
 
 | 
 | במעגלים סדוקים,שירים נכתבים
 נמחקים
 משאירים בך סימן.
 
 | 
 | ספינתך עוגנת בחוף געגועיי,זיכרונות רחוקים קרבו אליי.
 ידיים שקופות, מלטפות מילים אילמות,
 דמעות ששכחתי.
 
 | 
 | על הבית שבירח גר אדם אחד טיפה עצוב, טיפה שמח,
 טיפה זוכר, טיפה שוכח.
 
 | 
 | לאהוב, כך חשבתייבוא לי בקלות
 כמו שיר על מים גועשים
 אני לא מוצאת את החוף
 
 | 
 | נגמר ומתחיל,בך.
 בי.
 אם רק יכולתי להפסיק להרגיש
 
 | 
 | רק כדי לראות,שאתה לא נשאר
 
 | 
 | ואתה שותק ואני מצטרפת אליך.
 שקט
 וזה רועש כל-כך.
 
 | 
 | זה קו הסיום שלי,תחכה עוד רגע אחד
 
 | 
 | תכתוב אותישלא אשאר רק הד
 מהמילים שלא אמרנו.
 
 | 
 | 
 מנגינות שותקות,נופלות לי מתוך רמקולים שבורים.
 
 | 
 
 
 
 אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות) 
 | 
        
          | ורק שתבינו,יש הרבה מאד
 אנשים שהיו מתים
 עכשיו להיות
 במקומכם.
 
 אלייך אני
 מדברת. תוציאי
 את הזה שלו מהפה
 שלך.
 |  
 
   
 
 
 
 
 
 |