|
1987, באה לעולם
והזמן שבין ההתחלה לסוף
כמו שיר
בית, פזמון, בית, פזמון חוזר, בית ושוב
רק המנגינה חסרה.
"את כל הזיכרונות שלי, את ההרפתקה שלי, את האירלנד שלי, את".
הנחתי אצבע רועדת על מפתן מילותייך שלא תאמר עוד כאב.
|
הכל היה מושלם, הלב היה מלא והיד החלה לשרבט טיוטה ראשונה לעוד
שיר
ספק על זיכרון, ספק על אהבה.
|
הכל אפשרי בתוך הדף
ארמונות של חול
מול ים אינסופי
|
אל תגיד לי כלום
מילים הן דבר יקר
|
ואהבתי פעם,
בוודאי היה זה נפלא
|
בלי הרבה מילים
מפליגה בים כסוף של שירים
אתה מנגן לי ומרפא
לב כואב
|
יש לי דמעות בשפע,
לכל מקרה ובקשה.
יש לי דמעה לשמחה,
ודמעה לעצב.
|
ואני, אם תחפשו, עודי
מתהלכת בין חום לקור
נושבת עם הרוח
הלוך ושוב
מחפשת את דרכי הבטוחה אליך
|
עזבת בטריקה
והדלת נשארה פתוחה
|
הידיים של אלה הולכות רחוק
בלי שליטה נוגעות ונעלמות
זזות מצד לצד
ובלי להתכוון פוגעות
|
ובשדות היה פרח אחד
לא יכולתי שלא לחוש בבדידותו הנוראה
ידי הושטה לקטוף
אבל למרות הכאב -
זהו מקומו
|
ואתה, עודך שם.
רחוק-קרוב ממני.
מפשיט אותי בקצב שלך.
ואני שלכת,
נושרת למרגלות לבך.
|
מיכל אוהבת.
אל תשאלו אותה את מי,
כי היא עצמה עדיין לא בטוחה
|
תראה איך,
לא חלפה אפילו דקה
וכבר
|
מכחול שבור
על הבד הלבן
לא מדוייק
|
מאירים בבדידות נוגה
אתם יודעים,
זה הירח
אוסף געגועים של אהבה.
|
הוא נוגע
הוא נוגע
לא נוגע
|
לשלכת אחת, בודדה.
היא השירה עלעליה,
שלא לכאוב אהבה
|
מישהו ניקה את האוויר.
הדמעות השקופות חופשיות מגעגועים.
הלב פועם ללא כאבים ישנים.
הגב ישר, זקוף מזיכרונות רחוקים.
|
במעגלים סדוקים,
שירים נכתבים
נמחקים
משאירים בך סימן.
|
ספינתך עוגנת בחוף געגועיי,
זיכרונות רחוקים קרבו אליי.
ידיים שקופות, מלטפות מילים אילמות,
דמעות ששכחתי.
|
על הבית שבירח גר אדם אחד
טיפה עצוב, טיפה שמח,
טיפה זוכר, טיפה שוכח.
|
לאהוב, כך חשבתי
יבוא לי בקלות
כמו שיר על מים גועשים
אני לא מוצאת את החוף
|
נגמר ומתחיל,
בך.
בי.
אם רק יכולתי להפסיק להרגיש
|
רק כדי לראות,
שאתה לא נשאר
|
ואתה שותק
ואני מצטרפת אליך.
שקט
וזה רועש כל-כך.
|
זה קו הסיום שלי,
תחכה עוד רגע אחד
|
תכתוב אותי
שלא אשאר רק הד
מהמילים שלא אמרנו.
|
מנגינות שותקות,
נופלות לי מתוך רמקולים שבורים.
|
אל הארכיון האישי (24 יצירות מאורכבות)
|
|
אם לסלוגנים שלי
היו ידיים,הייתי
קונה להם
קביים.
א.ב.ג.ד.יהשוע. |
|
