|
אבל הזכרון לא עצר בעדו. הוא המשיך להתרסק. להתעמת עם הפנטזיות
|
יפנים יושבים במורד הרחוב כשעין אחת מביטה בשד אחד והאישון
השני מתמקד בחבר - חרמנות.
שעור פרטי עם ילד מציק במיוחד. - תשומת לב.
|
עשיתי אהבה עם עצמי. זו הייתה חתיכת אהבה. עם המשב הסגרירי
שכיסה אותי והשאיר את כפות רגליי חשופות, נתתי לעצמי להיסחף.
|
ואם אני עורגת להתפשט מולו, אז מה אני?
ואם זורמת כנגד העולם כולו, אינני?
|
נגעתי במלים.
הן כמו כתמי דם, צפים על המים
|
דיברנו בלי מלים.
שכבנו בלי צלילים.
התנשקנו ארוכות.
והלב רצה רק עוד.
|
הם שני קטבים,
הפכים מושלמים,
אך בד בבד
זה את זו משלימים.
|
הוא רועד בי,
מפרפר בחשק,
מספיק להטביע אותי!!!
|
מתכווצת. מרוב תחושה.
הדופק מאיץ,
דוהר,
סוער,
|
לא, אי אפשר לתפוס אותו,
את האוויר.
מישהו מוחשי, בשרי,
חם מדם.
|
סכין נחדר אל תוך ליבי
חותך ורידי הדם,
עד זוב דם.
|
הם אוכלים מעץ הדעת.
כל כך נהנים,
בלי לגעת.
|
דלת נפתחת,
אני מהססת,
שחור באופק נראה,
בתוך עיניי מתכנסת.
|
רוח נעימה
לא חמה
מעוררת שלווה
וקצת מארוטיות שמשלימה...
|
ואנשים הם אנשים,
ומילים הינן מילים
ההגדרות הן לכאורה
אבל תמיד יצוץ מחסום.
|
אני לא בטוחה שאפשר לדחוס מסת ימים גדושה של מחשבות חסרי פשר,
על גבי הדף הווירטואלי הזה.
|
מוזה התוקפת כמו אפילפסיה,
ברגע בלתי צפוי.
החוסמת עורקיי
בבזיק שניה רצוי.
|
הוא יבהה בי,
מכל צדדיו העגולים,
בפניי התמימות האלה.
ויסטור לי,
והמראה תישבר.
|
אח! בעטת בזהות שלי, לא רוצה לקום לכבודך, רק אם תהפכי לפרה
עכשיו.
|
אני רוצה לסכם את תקופה של 20 שנה, לא להלקות את עצמי יותר,
להיטיב עם כל התחושות שליוו אותי אז והיום ובגדול לזכור את
עצמי אמיצה.
|
נמאס לי ממשחקי כללים ברורים של ידע כללי על העולם הזה. למי
אכפת מה הולך שם בין פתח לחמאס כשלסבא יש רגליים רקובות,
שכובות על מיטת "יד שרה" וכל יום הוא כתמול שלשום.
|
רק היד השמאלית מצליחה לברוח ממאסר עולם, אוחזת בפה ומנסה לנער
אותו
|
דומה שהגוף ממשיך לחיות, לצחוק, לבכות, אבל הנפש מנותקת לגמרי,
כאילו ברחה ממני מאיזה חריר. הוא אפילו לא יודע שאני תקועה שם,
לפעמים. וזה נעים, אך כל כך סותר בפרצוף אחרי שנייה.
מה הגבול בלחיות את הרגע, תגידו?
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
נותנים לך
סיגריה-תיקח,
נותנים לך
אש-תברח. |
|
