|
לחשוב מחשבות שמחות,
לאמר דיברי אמת
ולהרגיש רק אהבה.
"את יודעת שהכל הצגה מריאן, לא? הרי את יודעת שבסופו של דבר
אני כזאת קטנה וכל מה שאני רוצה זה שקט. כל הרעש שלי נובע
ממקום אחד וזה הרצון שיראו אותי ושיעזבו אותי בשקט.." השיחה
הובילה לאחד הנושאים הכואבים של אנה. "אם זה היה תלוי בי - אני
כבר בכלל לא הייתי חיה
|
הבעיה היתה תמיד עם אלו שנסעו איתי. תמיד רצו לדעת לאן הולכים,
מתי חוזרים, תמיד העירו הערות לגבי הנסיעה שלי. תמיד מיהרו
לצאת ותמיד מיהרו לחזור חזרה ואף פעם לא עיניין אותם הדרך
שבחרתי לקחת ולא משנה כמה ניסיתי לגוון.
|
"כבר לא נשארו הרבה אנשים שבאמת יודעים לשתוק.. את יודעת..
שתיקה אמיתית. לא סתם כי אין מה להגיד.. דווקא בגלל שיש יותר
מדיי ופשוט אפשר למצוא את הדרך להעביר את זה מבלי לנסות להגיד
את במילים.."
|
וילונות האורגנזה שנשפכו להם, שולחן העץ בצבע הדובדבן עם שלושה
פמוטים ארוכים. נברשת קריסטל מנצנצת מפארת ומהדרת את הרקיע.
והפסנתר... היה כאן פסנתר. אני יודעת. לבן.... לא. שחור. שחור
לחלוטין.
|
בדרך אל לבי קור בעצמותיך חודר.
תעלה אל הרהוריך
תשיל שם נעליך
|
מלקק בחום את בטני
ממלא באהבה את טבורי
ידיי קשורות בידך
לא נותן לי לזוז - כולי שלך
|
פוחדת כי אין אף אחד בעולם הזה שיכול להבין אותי.
פוחדת שאף אחד גם לא יוכל לעולם.
פוחדת לתת לך לנסות להבין אותי,
פוחדת ממה שיקרה אם כן תבין.
|
לא יודעת באיזו נקודה בדיוק שכחתי,
שכחתי מה הבטחתי לעצמי.
לא מצליחה להבין למה עשיתי את זה לעצמי.
ואיך בדיוק לקחת בעלות על החיים שלי.
|
משהו התרסק בי וריסק את תוכי כשהבנתי ממך
ששוב לא תבוא, לא תחייה, לא תאיר, לא תיגע.
|
פיסה אחר פיסה, אני מנציח. אוצר.
לא חושב על העתיד,
על היום בו תבחרי באחר.
|
תמיד תהיתי איך זה להיות עם מישהו כמו שאני באמת
תמיד תהיתי איך זה ירגיש לגעת בך
תמיד תהיתי איך זה יהיה לתת לך לגעת בי.
תמיד תהיתי איך זה יהיה לעצור רגע את הרכבת ולרוץ.
|
אני לוקחת את החגורה, מורידה לה את האבזם. מקלפת מעליי את
החולצה. ומלקה. אני לא מרגישה כלום אבא. כלום... אחת לא עוזרת.
אני אנסה שוב.. עוד מכה. עוד צריבה. לשניה זה שורף אבל הנה...
כבר עבר. זה לא מגיע אליי, אבא! שום דבר שאני לא אעשה לעצמי לא
יחזיר אותך!
|
אין דרך לזרז את מה שלא נעשה. אין דרך להמשיך את מה שלא התחיל.
אין דרך לשטוף מעלינו את המלח. אין דרך לרפא את הפצעים
|
מתי מחליטים ש-זהו! עד כאן. המחיר כרגע הפך להיות גבוה מדי
וזהו.
מתי מחליטים שמפסיקים. מפסיקים להעמיד פנים וחוזרים אליה
ומשחררים אותה לחפשי.
|
מתוך הנשימות המהולות, מתוך אדי הקפה, מתוך עשן הסיגריות, מתוך
ריח העובש, מתוך כנפי הגלמים, מתוך חצץ הצדפים שהתרסקו כך
באוזון המותש. מתוך זה אני בא. מסיר קורי עכביש קרועים, מדיר
שינה מעיניי, מנגב את מראת הפלאים וחושף בבואתי.
|
כנראה שצדקת, השתנתי. אבל אני נוטה לקרוא לזה בשם אחד - מנסיון
דל שיש לי בחיים הכל כך קצרים שלי - התקדמתי. לא השתנתי,
התקדמתי
|
אני חיה, נושמת, אוהבת, שמחה, כועסת, שונאת, הכל זורם בי במין
קומפלקס אחד שלם, זרמים שעוברים בי גם אם אני לא רוצה בהם.
ואני עדיין לא מבינה.
אני לא מבינה מה אני רוצה ממך. אני לא יודעת בדיוק באיזו משבצת
אתה נכנס.
|
|
|
בכל פעם שאני
קורא ספר חסר לי
הכפתור של
ה"הגיבו" בסוף
והסלוגנים
בצד...
צרצר |
|
