|
אשת אשכולות, ילידת 1987.
אמנית לכל דבר: מציירת [משרבוטים סתמיים, קומיקס
וקריקטורות ועד סוריאליזם], מחוללת [עד 2003 במסגרת
מגמה], שרה ומנגנת [פסנתר וגיטרה].
גיימרית לא קטנה, מאז ה386 בגיל 6 וחצי.
מאז מתכנתת, מגרפקת, למדה על חומרה לא מעט,
ואפשר לומר שמחשבים הוא אכן התחביב המרכזי בחייה.
כשיש לה זמן היא קוראת ספרים, כותבת, מהרהרת על
טעויות שכבר [!] הספיקה לעשות, ומפנטזת על ימים
טובים יותר.
המשיכו לקבלני כמובן מאליו.
בבקשה.
תנו מבט קודר ומרפרף בפיסת האוויר השקופה הזאת.
קדימה, הסתכלו בזווית העין, בלי להתבונן ישירות חס וחלילה.
תתרחקו, אפילו אם חשבתם לעבור ליד. אל תעשו את זה.
|
אמרת שכאשר האביב יגיע,
הפרחים יפרחו,
והחיוך כבר יופיע,
|
בזמן שישנת, רחוק מלבי,
קרו דברים נפלאים
מופלאים ממש
|
מתרפקת על זכרונות העבר,
מציירת קווים סמיכים של ורוד,
במקום בו הרגשות שלי מתערפלים.
נשארו רק עקבות,
טבועות ובהירות,
בכל שעל פוקדים את מחשבותיי.
|
וכל חיוך כזה שלו,
לא נראה לי
כמו חיוך שלו שכבר היה
כי כל חיוך כזה שלו,
הוא חיוך
שיש בו מנת אושר מקורית, טרייה, וחדשה.
|
והמבט הקודר העמום הקודח
חד ודוקר
בטון מחוספס
אטום הרמטית
|
כאן.
יושב בבית קפה,
מסתכל על העולם,
אנשים הולכים חוזרים,
משתרכים אחר ליבם.
|
כמו חיוך על שפתיך
כמו ניצוץ בעיניך
כמוך.
|
ההוא שם למעלה מסובב עולמות,
בהינף יד פשוטה.
משנה ומפריז,
מתעלם ומבליג,
|
לשוב לשוב לזרועותיך
הרחוקות והחיוך
החיוך שלא עולה
עוד על פניי
|
רסיסים. על הרצפה.
שברי זכרונות.
חתיכות של צחוק, ובכי.
פיסות של רגעי התרגשות, וכמה דמעות.
|
|
-יש לך שתי
אפשרויות:
א. שריון.
ב. תותחנים.
ג. נ"מ.
-סליחה, את
יודעת במקרה
באיזה חדר זה
הקב"ן?
מעלילות יענקל'ה
בלשכת גיוס. |
|