[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני סילפן

אל היוצרים המוערכים על ידי אני סילפן
אינכם יודעים שאין שום טעם לאמנות, אלא כדי לחדש?




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ויהי באוסטריה צדיק תמים היה בדורתיו אדולף היטלר: אמן וצייר
מוכשר בעל רגש ואהבה ליופי יצירתו של יהוה; בן ויאמר יהוה
להיטלר: דבר אל אירופה ואמור להם: כי בני ישראל איבדו את דרכם
ואותם יש למחות:

בין הזוכים יוגרל פרס חד פעמי - צפייה חוזרת בפעם האחרונה
שראית אותה.

מתישהו בעתיד, יעמדו אנשים, או מכונות מתוחכמות, מול הבניין
שבו נולדתי וגדלתי ויתהו; על כל האנשים שחיו שם. על חייהם. על
אהבתם הראשונה שהתגבשה בשלומות בחדרי המדרגות.

הקרב הבא יתרחש באונייה ענקית, אנשים כמעט ויטבעו למוות. תרתי
משמע, מאות אנשים זועקים, סובלים לחייהם באמינות מירבת,

התבגרות
הנחתי את כל האביזרים הנ"ל בצורה מסודרת ליד הקיטבג, הסתכלתי
עליהם טוב טוב ולא היה לי מושג מה הם הולכים לחולל לי בחודש
הקרוב.

לפתע הגיח אדם משום מקום אל תוך החדר. מתיישב על המיטה, לידי.
הוא הסביר לי שהוא מהעתיד ושיש לו משימה מיוחדת עבורי.

זה הג'וקר, הנרקומן הכי ידוע בשכונה. הוא שוב מתחיל לעשות
בעיות. להציק לבעלי עסקים, מרעיל את מוחם של ילדים קטנים
בתעמולה ניהיליסטית.

המפקד שלו התקשר אליו ב-9 כדי להודיע לו: "מחר אתה עולה לשמירה
על הר האוורסט".

המחשבה הזאת, שכל דמות ראשית זקוקה לפסקה מאפיינת משל עצמה,
תמיד חרפנה לי את הראש. ומה יכתבו עליי?

סוריאליזם
השמש לא תחמם אותך אם תתחבא בצל, זה מה שאבי היה נוהג לומר.

בברית מילה, הוא בכה. הוא יבב כאילו זה סוף העולם, כל האולם
שמע אותו. הוא בכה בצורה כזאת שזה כבר לא היה מצחיק, ואף אחד
לא רצה לצלם. זה היה נורא ועצוב; והמוזר מכל הוא שזה לא היה
בגלל הסכין, אלא בגלל השם.

קניתי באיביי בן אדם.

לא בן אדם אחר. לא כמו-עבדות. קניתי בן אדם בדיוק כמוני.

יום אחד, התעורר יונתן בבוקר ולא מצא אף אחד

הוא הגיע לסיפור על חומת יריחו. איך שהכוהנים תקעו בשופר
והפילו את החומות הגדולות. הוא הניח את הספר, אחז בקנה של הM16
שלו, הדביק לפה ונשף לתוכו; שנייה אחת. שני שניות. שלוש שניות.

מדע בדיוני
אני תוהה. אם ניתן להניח דבר כזה, אז הרי שניתן גם להניח שישנם
יצורים שייתפסו את המרחב כפי שאנו תופסים את הזמן. כשביל הנע
לכיוון אחד בלבד.

אני מוצא חרטות ווידוים שלפני המוות כמעניינים במיוחד. מדובר
ברגעים הכנים ביותר של כל אדם.

כל שכלול טכנולוגי היה לא יותר מניסיון אומלל של לב שבור
להתחקות אחר נקודות בזמן שככר חלפו.

אני יודע, בעוד 50 שנה. אשב באיזה בית עתידני כזה. אפתח מעין
מכונת מוזיקה, שיכולה לעשות לך הופעות חיות באמצע הסלון.

עוד מגיל קטן היו בי תחושות תמוהות בנוגע ליום הזיכרון לחללי
צהל. לא, לא חשבתי שאדם צריך להקריב את חייו למען אנשים אחרים.
ואינני צריך להודות להם, כי מעולם לא ביקשתי מהם לעשות את זה.

גן עדן
קילומטרים ספורים מגוש דן, יושב עם המייחל להשמדתנו. רוב
הישראלים לא מעריכים את העובדה הזאת.

ביום הראשון לאחר מכן הוא כרת את העיניים, אך זה לא עזר. ביום
השני את האוזניים, אך קיומו עדיין היה בלתי נסבל.

אנשים אומרים לי שכתיבה תעזור לי להתגבר עלייך. והיא קצת, כן,
למשך מעט זמן. לשפוך את הרגשות, ואת החוויות, זה עוזר. אך לאחר
מכן אני מביט במה שכתבתי ותוהה; זה בסך הכל מילים, ואת, את
היית הכל.

געגוע
באותו חדר המתנה היו עוד 3 חבר'ה, לבושים בחליפות ולחוצים לא
פחות ממני. יצר התחרותיות בער בי והעיף אותי לל"ג בעומר אחד
כשהייתי קטן, כשציפיתי במדורות הגדולות ביותר שראיתי בחיי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
זכרונות
חלקים וצורמים היו הזכרונות
בערב בודד במיוחד
במקום לא חשוב, בזמן לא חשוב

קצרצר
as the wind stalks your steps
her face seems to arise from every grain of send
and your existence starts to crumble again
into the black again, into the vain again

אהבה
I believe good shell be the only ruler of the land
the wind, the stars, and all the people hypnotize by its
love
but until then its only you and me
through the street corners

קצרצר
למות בפתאומיות

אהבה
מה עשיתי לך
מה שמעתי ממך
אם לא את אהבתנו
בריקוד אלגנטי לתוך הסערה

טבע
כוכבים; באורם אני נותר
מחכה, אוסף, רמזים
לחזרה הגדולה
לטוב שיופץ ברחבי האדמה

בדידות
אם כך נבחן את טבעי עולם
שנחשף תכלס רק ממוחי
חופר מעמקי בדידותי

הרהור
מחול הרגשות החגים סביבי
הופכים את עולמי בכל רגע
לוחצים וסוחטים
בין אהבות, שנאות, עצבים ועצבות

אהבה
מכל העצים רק עלעליהם
ומעלעליהם, מרקם נעים ומיוחד
עליו ניסיתי לנוח ולדרוש את נשמתי בחזרה

הגות
אתמכר למנורות הלילה
במיוחד בערבים גשומים
אספר ואסביר לכולם
על אור מנורות הלילה

עצב
להתאבד להתאבד להתאבד להתאבד

כאב
הלוואי שהייתי מת
הלוואי שהייתי מת

בדידות
שהרי זה מה שאני בכל מקרה
תודעה המחפשת הגדרות לקיומה
בבדידותה, במוזרותה

הרהור
בתקווה, ברחמים
אחר שובל אופייך עוקב
דרך נפלאה
דרך איומה

הרהור
מכל הצבעים הנודדים בעולם
נתפוש את היפים והנוגעים ביותר
הצלילים החדים ביותר
הריחות הסוחפים, כולם ימשכו אלינו

הכחישי את חיי האומללים
הכחישי אותם לאט
במערה מסתורית, בתוך מפל זוהר
אמרי לי כעת את אשר על לבך.

עצב
ילדים רצים בקיבוצים אחר פרפרים
אולי רק הם מאושרים, לעת עתה
זוג מאוהב צופה בשקיעה
הם מאושרים, לעת עתה

אהבה
כמה דמויות נפש
ביניהן - הבנה אחת, סופית, כנה
שהיקום אוהב לעת ערב

עצב
החיים שלך זולגים מן השמיים
לא כמו גשם, אלא כמו שלג
עצבות ממלאת את האופק
עכשיו זה הזמן לפסל איש שלג

הרהור
ליקוי חמה ארוך במיוחד
כך רציתי לומר
כששאלו אותי איך אני מרגיש
באיזה יום אחד בבית ספר היסודי

חלום
טעמתי את שפתייה
וזה היה מתוק כאחרון הדברים אי פעם
עמוק כראשון הדברים
ובאוויר ראשון הנכנס כסדקים בין שפתינו

אהבה
אך כל השאר עוצר אותי
כל מה שאני רואה
ורוך מילותייך ממשיכות
לזעוק, לעזור

בלדה
קרן שמש אחת שבצבצה
הנלחמת באלפי לילות
נגד החשיכה והירח
בקרוב היא שוב תובס

הרהור
רוחות מן הים פולשות אל היבשת
מתמזגות בשיערך
ואנשים הולכים כפופים בצד השני של המזרח
ואתה לא מצליח להתמודד עם זה שהיא הלכה

געגוע
זה כמו שאתה במדבר ואתה מביט לשמים
ופתאום אתה רואה מה באמת יש למעלה
ללא כל האורות של העיר, ללא כל החשמל המזיק והגז הרעיל
אתה באמת רואה את כל הכוכבים שלמעלה

הרהור
אילו ברחם אמי, הייתי יודע דבר
הייתי עושה משהו למנוע זאת
נשבע שכן

עצב
מעבר לסורגים
ואני מנסה לגעת באור
בלי לגעת בחושך

אהבה
עינייך הן אכן
חלקים מכוכבים מתים
דברייך הן
התורה החדשה

הגות
ניחוח ארץ הקודש
מלטף גוויות ואש כבר עידנים
והאנשים מריחים זאת
לכן הם כה כך

יש שני סוגים של התעוררות, אחת משינה

אהבה
ואתה תוהה מדוע היקום בנוי כך,
לאורך לרוחב לעומק ולזמן
שכן נפשך צמאה רק לעומק אחד

קצרצר
מה הייתי לוקח לאי בודד?
את כל הדברים שבחדר שלי

הגות
בכל זאת
השמיים עדיין עולים לפניי
בכל בוקר, והאנשים
והעולם עדיין איתי

אהבה
אלפי אנשים ראו אותי
רץ, בחלומם
מאות אף רצו גם

הרהור
כשאתה הולך בכיוון מסוים
יש עוד אנשים שהולכים באותו הכיוון
אתה רק לא יודע זאת

הרהור
לפעמים האבנים זזים ממקומם בלי שום סיבה נראית לעין.
זועקים בקולות בשפה לא מובנת.
דלתות נטרקות.
תמונות ישנות בשחור לבן.

הרהור
בבמה חדשה
אתה צריך לכתוב בצורה כזאת
כדי שהיצירה שלך תאושר
לא חצי שנה אחרי שכתבת אותה

אלגיה
כך נדמה במחשבותיי
ארוכות, משתרכות לאורך כל היום
והלילה

הגות
אלו הן דרכי העולם
מלחמות, גזל, אונס
דרכי העולם אינן מובילות
אל הדברים שאתה אוהב

הגות
אנשים אומרים שאם תצמיד קליפר לכיוון הירח
הוא ישרף ויהפוך לשמש
אומרים שאם תכוון זרנוק מים לשמש ותתיז
הלהבות יתכבו, והשמש תיהפך לירח

ג'ננה
במנוסה במנוסה במנוסה במנוסה

הגות
השמש והעננים וכל הכוכבים הם עדיי
לאומללות היצורים החיים
בתודעתם הגוועת, הלא-נפסקת
המלאה במחשבות ואינסטיקנטים

אינטרוספקטיבי
זה בסך הכל היו שניים מן הגזע אדם
זה בסך הכל היה כוכב אחד

אהבה
אמרתי לך כל כך הרבה דברים
בראשי

כאב
בן אדם צריך להיות רעב על מנת לאכול
בן אדם צריך להיות צמא כדי שירצה לשתות מים
וכך אולי זה עובד גם בלב

קצרצר
הוא כל כך שונא
לכתוב בגוף
שלישי

הרהור
כשכולנו מסתובבים מסביב לשמש
100 אלף קילומטר בשעה
כולנו באותה הדרך

בדידות
כוכבים שלמים מעבירים מיליארדים שנים לבדם בחושך
מתפללים למטאור או אסטרואיד שירעיד את עולמם
ישתתף יחדיו בעול הזמן והמרחב

אהבה
זה לא היה נכון
כשהם אמרו שאין בליבי אהבה
אולי איני נמשך לאותם פרחים כמו כולם
אולי הבעיה היא באפי, או בריאותיי

עצב
דור שלם אבד
במרדפים במרתפים של נפשות
וככל שהתעמקתי
כך הכל נראה לי שונה

הרהור
דור שלם רצח אותי
דרך הרעיונות שלו
הכלים שלו
הבחורות שלו

הרהור
שוב חלמתי את אותן המאורעות
עולם כמו שלנו, אבל די שונה
מתלקח בכדורי אש הנופלים מן הכוכבים
יצורים חיים, דומים לאנשים, אבל די שונים

הגות
המסע הארוך ביותר
הוא אל נפשך
שעצומה כמו העולם שסביבך
והדרך היחידה שמעולם הכרת

אינטרוספקטיבי
מחשבתי - סימנים להשקפה מיוחדת
לעד חופשית בתוך תא כלא
חושלה בתהיות מטרידות אל הלילה והיום

הגות
בין כוכבים אשוטט ופניי אל עפר
מחפש אחר זקיק לקיומי
שורש או אפילו עלה
ועקבותיי הנעלמות

הרהור
ידך הרועדת
עינייה הזוהרות
אור הירח, והרוח הקרה של הערב
זה היה אחד הרגעים הטובים בחייך

הרהור
שכולם יראו
שלי עוד יש לב
פועם, מדמם, זוהר
גם אם זה כבר טאבו בסביבה

אלוהים
משה קרע את הים הגדול לשניים
דגים וכרישים אימתניים הביטו בו המומים מתוך המים
כשחיל הפרשים המצרי בעקבותיו
צעד 40 שנה במדבר לוהט ונורא

סיפור אלוהים אחד שזימרת לי
וזה קוהלת הנודד ברחבי הארץ המובטחת
שר למראותיה, שר לאנשיה החיים
ללא משמעות

הרהור
נפלתי אל תוך בור שחור
בקפיצת ראש
אנשים צילמו את זה בפלאפון

זכרונות
עוד מעט והזיכרונות ייעלמו
הרגשות הכואבים, לא יהיו עוד
יום יבוא ואחזור להיות לא קיים

אהבה
'הבריחה הגדולה'
כך אלוהים בחר לקריין את חיי
כשרצתי אל השבילים הפתוחים
כשדילגתי בין גגות הבניינים

גורל
איזה גורל נורא היה בטח לממציא השפה
תחת שרביטו, מחבר ויוצר ניסוחים המשפטים
על מנת להקל על חברי הקהילה שבה חי
להקל על התקשורת בינהם, על פעולות הציד

הרהור
אין זה הדבר המכאיב ביותר להתבונן בדבר היפהפה ביותר ללא
אפשרות לגעת בו?
הכוכבים המנצנצים בלילה ממרחקי שנות אור
קשת בענן של אחר יום גשום וקשה

חלום
אותה מועקה האוחזת בלב וסוחטת את מיציו עד תום
לא רוצה לספר לך
לא רוצה שסיוטים כה קודרים יחדרו אל שינתך

הגות
ואיני מוצא דבר בגלים דוהרים של הים
אלא מן הבריחה ומן האימה

הרהור
ניסיתי לכתוב את הדבר הטוב ביותר שאני יכול לכתוב
ומה שנפלט על הדף היה סנטימנטלי וקלישאתי להחריד

הרהור
הם אומרים שהכוכבים לא מנצנצים ללא החשיכה
אך יש כוכבים שלא רוצים להתבלט
אין להם בעיה להתחבא תחת יקום מלא אור
לא רוצים להיות מסגרות לציורי חיות

הגות
על גחוני אביט תחת רקע לכתך
ומכלול רגשותיי וחשקיי המתפרצים אל כדי טרגדיה
יוכיחו סופית שהיקום אכן מתרחב

אהבה
איזה מוזר זה בטח היה לאנשים הראשונים
לצפות בצורות השונות של הירח בכל הלילות
לפעמים הוא חצי עיגול דקיק
לפעמים כולו מואר בלבן

גורל
ולהעלות על הדעת
סצינה שכזו
לילות רבים יודו לה

הגות
התנ"ך היה אמור להיות סיפור על אהבה בלתי אפשרית
ספר בן אלף עמודים על גבר ואישה צעירים
המנסים למצוא קצת משמעות בכנען השסועה

גורל
עוד 4 מיליארד שנה השמש תבלע את כדור הארץ
המקום שבו התנשקנו לראשונה ייעלה בלהבות

לא חוזר אל העיר
לא לבניינים ולרחובות עמוסים
מי יודע, אולי שם אמצא אותך שוב

עצב
ספק אם מעצבי סאונד ההודעות של אנדרואיד חשבו עליה כרקוויאם
כטקס אשכבה ארוך במיוחד
וכל פעם שמישהו סביבי מקבל הודעה, והצליל נשמע
אני נזכר

קצרצר
והוא הולך כך:
כל המילים שלא נאמרו לך

מצב
הרשו לי לחסוך לכם סיפור ארוך ומסובך
אחסוך לכם מטאפורות עבשות ומאוסות
קונפליקטים מאולצים, דמויות לא אמינות

הגות
ומרחק הרקיע והעננים
כנפש המסרבת ליפול
לעד נוכחת באופן לא ברור
נחקרת לכל עומקה על ידי עצמה

הרהור
נפשך תמיד נמשכה אל המרחבים הפתוחים והפרועים של השדות
במרדפה אחר פרפרים תחת הקשת בענן, מרדפה חסר המנוח
אך לא רחוקים כמו ברגעים אלו

אהבה
המתים פרצו מקבריהם
לאט, נכנסו לתוך חדרי
ולחשו

הרהור
מה יש לאדם
הליכה, מחשבה, נגיעה
הראשונה נסובה בעיקר במסדרוני משרדים
בין תחנות אוטובוס

עצב
אומר כי נולדתי בעת סערה עצומה
שהשתרעה ממזרח למערב
ובעודי ברחם, חדרו לנפשי

חולות כחיי אדם
שהוא אני, ברגעים מסוימים
דרך מדברית שוממת אינה דרך, אלא נפש
כך נדמה בחושך

הרהור
לכל אדם יש מספר מילים מוגבל שהוא יכול לחלק לעולם הבזוי הזה
ברגע שזה נגמר
נשארו לו רק הבעות פנים
תנועות גוף מסוימות

קצרצר
אצבעותיך מתמזגות אל הרווחים שבאצבעותיה
והשמש זורחת, והגיע הזמן לקום
עינייך נפקחות בחזרה לעולם הזה
בחזרה אל תוך העלטה

הרהור
מהמרפסת הגבוהה, צפיתי בבניינים הנופלים אל החשיכה, לאורך כל
האופק.
אנשים מן הרחוב נודדים באטיות ובכפיפות לבתיהם, כשבהדרגה אורות
נכבים בחדרים וחלונות.

הגות
הפרדוקס מתגלה בשעת לילה מאוחרת
לפני השינה, כמו חפרפרת
ואתה נשאר קפוא, כמו טיפת גשם במזג אוויר חורפי

הרהור
הוא לא אמור להופיע באור יום
כך האמנתי
אך הוא מופיע
ועצבות מחלחלת בכל יום ובכל רגע

הגות
הם אומרים לי
הבט בכוכבים, הם מאירים עבורך
הבט בשמש הזורחת, זורחת בשבילך
שחה בימות העולם, הרח את עלי הפרחים

הרהור
קופים מבולבלים יושבים בחליפות עסקים
במשרדים עם מלא מחשבים
מדביקים צורות מוזרות מסך זכוכית
דבר לא משתקף מעיניהם הגדולות

הגות
סערות התחוללו לפני שנים רבות
רעידות אדמה, הרי רעשה
שהזיזו את יבשות האדמה
שיצרו את העולם שאנו מכירים היום

הגות
הייתה הרגשה כזאת באוויר
הרגשה שנפשי נמשכה אלייך מאיזו שהיא סיבה
שלמרות שידעתי שאין בזה טוב
נתתי לזה למשוך אותי, לסחוף אותי אל הלא נודע

הרהור
אך הרגשות היו סוערים מדי עבור זה
שונים מדי
ואכן זו הייתה עדות לכך שיש אינסוף רגשות שטרם גילינו
כמו שאמרת לי פעם

בדידות
יכולתי להעביר ימים שלמים
בהרהורים על הזיונים שלך איתו
הנישוקים, הנגיעות, השיחות
מה שבטח הרגשת כלפיו

עצב
כל גשם אותו הזיכרון
למה היית חייבת ללכת דווקא בחורף
ההתחממות הגלובולית
היא ישועתי היחידה

אהבה
עיניי רקדו מסביב לכוכבים
אל צליליהם של אנשים ברחוב
צעדיהם

הגות
רצפה מאובקת, מעופשת
מלוכלכת ומלאה בחיידקים
אנו זוחלים בתשוקה

בדידות
נתקלתי בהלם מוחלט
אני מכיר אותך כך זמן
את חסרה אצלי כך זמן
ועם זאת אני מצליח לשרוד

זכרונות
ושם נודד
עבד המשתוקק לחופש

אמונה
ספק אם ילחמו עבור אדמה מקודשת
זו, ספק אם ילחמו
עבור אותו זמן מקודש

הרהור
הרשה לזרעיך להתפשט בכל חלקי הארץ
פורחים, מלבבים
תחת הגנת הדחליל
בכל הגוונים והריחות, מכל הצורות

הרהור
חריץ של דלת כחריץ של נשמה
הנטרקת אל סופה
וזו אכן הייתה דלת
אכן הייתי כלוא בחדר

הרהור
תולעות עומלות כה בפרך
באבק, בחול, בתוך האדמה המסריחה
חייהן בתוך התעלות הקצרות והדקות
ובחוץ, זוחלות תחת השמש החמימה

כאב
אני יכול לחוש אותך יושבת מול הטלוויזיה כרגע
גם כשאת בעבודה, אני יכול לדעת
עם הלקוחות המעצבנים
אני יודע, אני יכול להרגיש

קצרצר
הפער בין חושך לאור על חוד של משפט
מבט, חיוך
מוליכי שולל

עצב
במרדפים צבועי אדום במדבר האינסופי
חזירים קפיטליסטיים לוקחים הפסקה כדי למדוד חליפות ועניבות
אף אחד לא שם לב לברקים המנתצים את האדמה

הרהור
נולדתי במבטך השותק
מתתי במבט אחר
ורק מבט נוסף אחד ואחרון יחזיר אותי לחיים

הלל
נבחרתי מבין רבים
להיות עד לחיים אחרים

קצרצר
טבע האדם כטבע הצל
שנוחת לאיטו בדרכיי
מן העבודה, מן הבית ספר
נדמה שגם מן חיי

הרהור
באמת אדם רע
יושב מתחת לעץ
מלקט את הפרחים
מפריד בין עליהם

קצרצר
באשר טיפות גשם הדופקות על גג ביתך
כאילו אומרות לך
לך וספר לה
והכוכבים, והירח, והמרווח העצום ביניהם

קובץ שירים
כוכבים רחוקים שנות אור משתקפים בדמעותייך
מליוני גרגירי חול מתחלקים בזהירות מכף ידיך
אך באשר לליבך, אני כבר כלל לא בטוח מה נמצא שם

אהבה
היום הכוכבים נראים גדולים יותר
קרובים יותר
ובאמת,
הרגשתי שאני קצת מצליח לשכוח ממך

אהבה
או שאת תהיי שלי
או שאמות לפני שזה יקרה
אך הנחמה משכנעת ונוגעת
לא אצטרך לחיות בלעדייך לנצח

הרהור
את יום כיפור הראשון שלי אני לא זוכר.

ביום כיפור השביעי שלי למדתי איך לרכב על אופניים ללא גלגלי
עזר.

ביום כיפור התשיעי שלי נפלתי מהאופניים ושברתי את יד שמאל.

ביום כיפור האחד-עשר שלי פגשתי את החברה הראשונה שלי.

אהבה
אמרי לי שקרים
כשאורות כחולים מהבר שממול משתקפים בפנייך
לחשי לי באוזן סודות שייעלמו יום למחרת
הובילי אותי אל סמטה

אהבה
אז אתה רוצה שנרעיד את האדמה כולה?
שואלים האנשים בבורות
ואולי, הגיע הזמן שהאדמה מתחתיי תרעד
אבל אולי היא חושבת עליי

הגות
עוד אני מחפש אחר קטעי ארכיון מאובקים, מושפלים אל הקרקע
אוסף כל יום, מחבק אל ליבי
וחוזר אל החשיכה

הרהור
שבעיניה, בעיניהן
תמיד אומרות
שאין חיי זהב מעל העננים

הרהור
שמש מאירה הכל
ירח מאיר מעט
כוכבים אף פחות

הרהור
אל האדמה ועל כל מה שחי
אל אנשים מסוימים
שהיית רואה ולפעמים מדבר

אהבה
זעקת בפנייך השקטות
ונגעת בי, באותו רגע של שתיקה
הרגשתי לכוד בנפשך
ובליבך

אהבה
אהבתם בערה כמו המדורות בלג בעומר
כמו כשהיה ילד
והוא שלו אספרו עצים במשך חודשים
המדורה בערה בעוצמה והשריפה השתקפה בעיניו הכחולות

אהבה
היי,
היצר הביולוגי שלי חושק בך

הגות
כשהגעתי, הם סיפרו לי אודות ריחות הפרחים
המופלאים, אך איני מתרשם מכך
האנשים, שכל אחד מהם פתית שלג מיוחד

בלדה
עולם שלנצח זורם
כל עוד רחוק מהחוף
עולם שהיה לי כבית

הגות
הלילה,
ניסע לאן שתרצי
טנק הדלק מלא
והשבילים פתוחים וחופשיים

בלדה
מה שהיה עבורי
נפרש כתגלית מהשחור שבעיניה
שם, אבדו עקבותיי אל תוך עולם חבוי

הרהור
בתחנה המרכזית
אנשים הצדיעו לעוברי אורח
והריעו, וצעקו
בסיסמתם הנצחית

קינה
שובע בלתי נגמר
לתוך לחייך החלקים
עינייך האינסופיות
זה עולם אחר

הרהור
ליבי נח על גבי רוחות הנושבות מן העבר
עדין וזהיר
והן סוערות כמו טורנדו טקסני

הגות
אנשים שמתלהבים מהשקיעה לא פגשו בך
ואף פעם לא הבנתי אותם בכל מקרה
למה לצפות בשקיעה
כשאתה יכול לדבר עם השמש עצמה

בדידות
לא הרבה יודעים זאת אבל בדידות זה דבר שניתן למדידה
בילוי בתחבורה ציבורית זו רמה אחת
אך הרהורים עלייך זו רמה גבוהה יותר, בהרבה
כשאני באמת חושב על זה

הרהור
בהליכה בודדה סביב צלילים זרים
אורות חדים של הנמל
האופק נראה כה רחוק

כאב
צלילים כסכינים המסונכרנים
עם אווירת אפלה
מסמררים במגעם את עורי

הגות
וכשהיקום יחזור לגודלו המקורי,
אל תוך נקודה סינגולרית אחת קטנה כפי שהיה בראשית הזמן והמרחב
שאריות האטומים שנשארו מגופי ימצאו את מה שנשאר ממך
והם ילהטטו בזעם בריקוד של שקט וחשכה בלתי-נתפסים, כי הם ידעו;

הגות
עשבים נפלו למשכב
בניינים נעצרו
הרגשתי, לב פועם

הרהור
יום יבוא ואני אספר לכם מה באמת הרגשתי באותו היום
כרגע איני מצליח למצוא את המילים
בקושי את התחושות

הרהור
הקיום נתפש אצלי כדבר מכאיב ומתסבך במיוחד
אני יודע שהרוח נושבת כה עדינה בשערי
אני רואה את השמש בכל יום
בכל הדרכים, בהליכות הקטנות

הגות
מה קורה בליבך עת הדממה
האם הציפורים מעופפות כפי שאני מדמיין
עם כנפיהן הרכות, העדינות, לעבר הזריחה
מה קורה שם שאינך מספרת לי

הרהור
שברים של נפש
ירח, אשר נוטש את הכוכבים
התגלה לי אותו נוף עירוני
מואר, שם נולדתי

בדידות
"אבל עמוק בלב
נפשי תמיד חוזרת
אל דוכנים של שוק
וממתקי סוכר..."

כל הרחובות, בניינים
חדרים סגורים
הכל מוצף באור כחול

אהבה
כתיבה זה פשוט עניין של למצוא מטאפורות נכונות
ועבורך כבר מצאתי אלפים כאלה
את כמו ברד ראשון של חורף קשה וארוך
זה מרגש, זה קסום, אך כואב לבשר

הרהור
רגשות עשויות מחומר מסתורי ובלתי ניתן לאיתור -
חיים
מילים בנויות מהברות שאם נשמעות בנפרד
הן לא כל כך שונות מנביחה של כלב

כאב
ואם מליארדי אנשים בעולם
מאמינים ומתפללים לאלילים
כשברור שאין דבר
מלבד החושך הגדול והנורא

אהבה
מתפללים לפניני נפש
שנגעו בליבם זמן רב לפני כן

געגוע
התחושה הזאת של אחרי השינה
היא ממכרת
אנשים יכולים לשכב על המיטה למשך דקות ארוכות
בגעגועים אל התחושה של השינה, בהתפרקות עליה

הרהור
המערכה הראשונה; המתחילה את הסיפור.
הגיבור לא מרוצה מחייו ומשגרתו.
ואז נכנס משהו לחייו שמפר את שגרתו, ובעצם גורם לו לצאת למסע
מסוים.

כאב
לך תדע מה מסתתר שם
אני יודע שאתה אמיץ
אך מה שיש שם
נמצא מעבר למחוזות הפחד והאומץ

הרהור
אל עבר השמיים התכולים
נראה לך קסום ומלא פליאה
מעופו אל מעבר לעננים

הגות
חקוק בליבי כמו במפת מטמון
המובילה לאי רחוק
שנטבע ממזמן על ידי הים

קצרצר
דמותך יכולה להשתקף גם מחלקי מראות מתנפצות

הגות
הקשת נפרשה מתוכי
מן העננים הפורחים בנפשך
לאחר הגשם הנורא
הגשם הנורא והבודד

הרהור
גם אם החלון פתוח האוויר לא נכנס
אף משב רוח לא חודר
במקום חלון תשים לך מראה
במקום הדלת שים מראה

הגות
אנא הבינו
נשימתי התפקעה
עד כדי זליגתה החוצה עד כדי מרדפה אחר מילים אלו ממש

כאב
הרי אין מילה ראויה יותר לאהובה
בצינורות הכי חשוכים והכי רועשים שלי אודה כי אכן מר כאבי

הרהור
בין הדברים שמרכיבים אדם
ניתן למצוא לב, מוח
שרירים ועצמות

הרהור
יש שטוענים שמשורר חייב לחיות את מילותיו
אך איני רוצה לחיות בגיהנום

אהבה
ראית את אותם הגלים בחזונך?
את רעש התנפצותם אל הסלעים
כשהתנשקנו, כשחיבקת אותי
ובאותו רגע ליבי היה מלא, מלא ונכון

אהבה
איפה המקומות שם טרם איבדו אמונה באהבה?
אולי, בעברי
והרי שאם אחד איבד אמונה באהבה אז כולם איבדו

הרהור
הגלים של לב האפוקליפסה שוקטים
פורשים לנו לרווחה את הדרך ללא קץ

אהבה
נחלץ מזה מעט
לעולמי הצר והקצר
מן האהבה, ומן היפה

הרהור
ישיבה ברכבת תמיד בלבלה אותי
כולם מעדיפים לשבת לצד החלון
יש תמוהים כאלה שמעדיפים את זה כי הם רוצים לישון
אני מאלה שמעדיפים להביט בנוף

הרהור
זוכרת שדיברנו על חוקיו של אלוהים?
הלילה נפר אותם
אל תפחדי מהירח,
הוא יפנה אלינו את צידו האפל

הגות
כשהשמש מגיחה שוב
אני חוזר שוב לנשמה
ואני יודע שזה גם עובר עליכם

הרהור
בדמיוני בעלי החיים המסוגלים לדבר
עולמם מפת אוצר מיתולוגית לחיפוש אחר נגיס הפרי המתחבא בין
עלים צמאים וחלונות יראי שמיים

הרהור
בשמחת ליטופו של עוד שמש
אני מרדד ויורד אל העם
ואנשיו רבויים ובלויים עד כדי מנוח
במה שהיה ולא היה

הרהור
הביאי נחמה
ואמרי שהזמן לא באמת נע בלעדייך
או שהוא נע
אך יחזור, כשאת תחזרי

אלוהים
מחילה מאלוהים, או מהשטן
לא אעשה דבר במהלך הקרבות
מלבד לחפש אותך

אינטרוספקטיבי
בין ערפילי כוכבים וגלקסיות
איתי התחבא סוד יקום
וכעת אני נאלץ לסחוב אותו כעול
החושף כזבים בעולם

הגות
אינני יודע איך להתמודד עם הריק שבחזה
כמוכם, שעושים זאת בכזאת קלות
במרדף אחר תחושות שבכל מקרה ייעלמו לאחר מכן

הרהור
השמש שוקעת לפני שהיא זורחת והיא זורחת לפני שהיא שוקעת
הרבה אנשים לוקחים את זה למטאפורות
ואומרים שזה סימן לכך שאחרי זמנים קשים, יהיו זמנים טובים
אבל האמת היא שהשמש לא שוקעת והיא לא זורחת

הרהור
הוא ביקש מאיתנו לדמיין את סיזיפוס מאושר
בלי לומר מה משקלו של הסלע
בלי לומר מה גובהו של ההר

הרהור
נחתתי בכדור הארץ
לפני שנים רבות
והסיפורים

אינטרוספקטיבי
גבר ואישה, במקומות רחוקים על פני האדמה
בשניהם פצצות
שאם לא יהיו צמודים אחת לשנייה
ישמידו את העולם

הגות
השמש עולה באיטיות על גבי הים
קרניה מחממות אותו, אורה חושף אותו ואת האופק הרחב
כאילו אומרת לו
נכון לעכשיו הכל בסדר
נכון ל-12 השעות הבאות, אני איתך

אהבה
וכשדיברת
בשפה המסתורית הזאת שלך
על תכנים שהתודעה האנושית כנראה טרם יכולה להבין
דיברת על אהבה, ועל נצח, ועל קשרים בין גלקטיים
וזה הרגיש נפלא, כאשר דיברת

הגות
כל האנשים משתקפים ממסכי הטלוויזיה
ואפשר לשמוע את הצעקות שלהם עולים מן מקלטי הרדיו
ובחוץ רק כלבים עזובים מעזים להסתובב
ועוד אלפי ילדים מתו בסוריה ואפריקה מרעב

הרהור
בניינים גבוהים, משרדים מרובעים
אנשיהם, כליהם
ונפשי מוסיפה להילחם

גורל
עלעלים
על גבי רוח
מנתבים את עלילות נפשי

אלוהים
פרשנים התעסקו רבות בסיפור עץ הדעת
בנוגע לנכונותו, בנוגע להשלכותיו
איוולות האישה, ערמומיות הנחש
אך לא בנוגע לטעם הפרי

קצרצר
בכל פעם שמבטי נפגש עם עיניים של אהובה אפשרית, חיוכה, בכלל
מתרחש פיצוץ עצום
הנמוג במהירות בזק
כאילו לא קרה מעולם

אינטרוספקטיבי
להלן פקודות הלב בעת חירום:
בהתחלה הכחשה
זה בסך הכל משחקים שבמוח

ביקורת
כשאני מפרסם משהו אני לא מסמן מאפיין

אני אוהב לראות איך העורכים פרשו את מה שכתבתי

הרהור
בחור באדמה
יש יצורים העומלים ליל ויום
מתחת לאדמה, הם עוזרים לנו
מתפעלים את העולם, כדי שנוכל לחיות

הגות
שוטט צל ולפניו אני
שנדמה כי משתלט עליי
עת שקיעות מסוימות

בלדה
הקלאסיקה הסתיימה ברגע אחד בחיי
והפוסט מודרניזם החל
באותו הרגע
באותו ירח זורח מתחבא מאחורי העצים

הרהור
נטיל לכם את זה על אדמת הטרש
כשהשמש תילחם בירח
והכוכבים כולם לצידנו

בלדה
וזה לילה, שלא תטעו
הים כחול כהה או שחור
הירח לבן אך שחור

אהבה
יצאתן מטווח שמיעתי
דווקא שהכי רציתי בה
ואכן זה ענן גשם שעוקב אחריי לכל מקום
רדיוס מרחק ממך

עצב
מעלית ירדה מן השמיים
וחילצה את כל האנשים בכדור הארץ
מלבדי

אינטרוספקטיבי
מכל הדברים שאני יכול להרגיש
רוח, מזגן, חומר, הגה של מכונית
קראתי רק אלייך

אהבה
הרוחות נושבות בחוזקה אך איני מרגיש בהן
חולפות ממני בלחישה
יורד מבול אך אני נשאר יבש
השמש לוהטת בעוצמה אך אני מרגיש בקור

בלדה
אל תשכח את הסיבה שהגעת לפה
להצית את המהפכה על פני הארץ
להזכיר לבני האדם שלבבותיהם טמונים בעיקר אהבה

אכזבה
למה יש משהו במקום כלום?

איך זה שהכוכבים כל כך עגולים?

מדוע יש אור? ולמה אי אפשר לעקוף אותו?

קצרצר
מסחורה שכורה
מהתאספות כבְּלִילָה בשׁוֹקֶתים העירוניים והמפוארים

עצב
שבילי חושך שהתגלו לי
חשופים מבעד עיניים
שהוקרתי זה מזמן

קצרצר
צליל פיצוח הלב
הוא
דווקא
דממה

הרהור
ומה יש בעיניו שכה מושך אותך?
ולמה לשונו כה סוחף אותך, אל תוך נפשו ועולמו?
בלילות גשומים ישבתי מול החלון
וניסיתי לשכנע את עצמי שאינו איזה אליל כלשהו

הרהור
שקט ושיניים ישבו בלשונו
ומה שנראה מלפניו היה חשוך ועמום
מטושטשים היו הדרכים
כמו שתמיד היו

עצב
הצד האפל של הירח
יחשיך את צילנו
צילנו יחשיך את נשמתנו
הנסות הנואשות

אלוהים
מבקשים מאיתנו לאהוב את אלוהים
באותה נשימה
טוענים שאי אפשר להבין את טבעו כלל

אהבה
אך באותו רגע הוא באמת חש את היקום זורם בורידיו
מבעבע, חי, מופלא וקסום
לא ידע מנוח מאותה תחושה

אהבה
תיפול לתוך האהבה
בתוך הבניינים האפורים
מבעד לקרני השמש
תיפול ותברח מן העולם הזה

זכרונות
חשתי ברוח כאילו נשבה ממש פה הרגע לידי
והפה שלי רצה לפלוט, את אשר על ליבי
"מבטך כה נוגע, גם פה בתמונה
ועינייך כל כך עמוקות, כמו כל היקום"

הרהור
במרחבים האבודים של נפשך
מצאתי מקומות יפהפיים של פרחים מלבבים
בבריחתי מן המפלצות מלמטה
מן האש שנפלטת מלשונם, מעיניהם הערסניות

הלל
שמשות אדם פורחות באדום ראשון
ובשני, עלומות כאבקי כוכב
מתפוצצות לאור אהבה
אבקי נפש מתפזרים הלומים ברחבי יקום וחושך


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
. והרי שהמחשבות הללו תוצרות העולם ואיש, אז איני יכול לסמוך
על כך. איני יכול לסמוך על דבר מלבד תזוזת אצבועתיי על מקדלת
אשר פולטות ציורים אלו.

אין לנו שליטה על הרצונות שלנו. אנו רוצים את מה שהאבולוציה
החדירה בנו. לשרוד ולהתרבות.

הרי הסיבה שכל דתי ייתן לך, לחיים הללו עכשיו - היא שזה מבחן.

אני באמת תוהה מה יקרה אם פשוט אכתוב. אכתוב, סתם כך. כפי שאני
כעת. אכתוב על מה שעולה לי בראש ברגע הקלדת המקשים. עושים את
זה בסטנדאפ, בהצגות, בתכניות טלוויזיה, אבל בכתיבה אף פעם לא
שמעתי על זה.

המורים והתלמידים בבית ספר; הם ידעו. הם ראו את הקרניים
האדומות והגדולות. הם איכשהוא הצליחו לראות את זנבי הקטנטן,
מבצבץ מבעד לברמודה. גם האנשים בעבודה, גם הבחורות שאהבתי,
המשפחה, ידעו, והבינו - כי אינני מעולמם.

התעוררה אצלי בעיה רצינית. נדמה שהמדע הוכיח שאין דבר כזה
נשמה. את כל חלקי האישיות אפשר להסביר במונחים כימיקלים. אך
חשתי אחרת - כל בן אדם ובן אדם נראה לי אחרת.

הסיבה שאנשים מקעקעים את גופם, או מחדירים אליו ברזלים מקובעים
היא על מנת להוכיח את נצחונה של האישיות, של האני, של האדם, אל
מול הטבע

לעולם לא אפסיק למרוד בכם. ברחובות, בברים, במשרדי העבודה.
ליבי לא יצא לעניין מלבד המרד ופי לא יאמר דבר. שיחותיי איתכם
יתמלאו בערס, עטופות בזעם מחריד.

איזה עונש מוזר זה להרוס בתים של מחבלים, לא ככה?

אז מה זה בכלל מה שמחזיר לי את האמון באנושיות? שמתקתק ומתקתק
לי שם איפושהו. תחושתו כה שונה ממה שאני רואה לנגד עיניי. ממה
שאני מכיר ויודע.

לעיתים היה מתגולל כמו מאיזו אגדה; היו היה, יצור בודד, בחיפוש
ומנוסה, ותמיד סופו היה טראגי. כולם מתים. או שלפחות רק הוא.

אני זוכר איך בכל שנה היה דיבור כזה בכיתה שכולם מפחדים לצחוק
ברגעי הצפירה. ולמה שנצחק? דור שלם של עם משונה אשר פיתח
אלרגיה לבנאליה של הטראומה.

כך שהחושך שעטף את החדר, ייצג לחלוטין את מה שבתוכי. ולא
הדלקתי טלוויזיה, ולא חיממתי להבה קטנה. כי זה מה שהיה בתוכי.

הרי זה ככה היה כל הזמן, ואין דרך אחרת. זה הכל חלק מהשרשרת
הנצחית, אך מכל אלו עולה הבחנה אחת ברורה ומנחמת, וזה נדיר,
כשנחשפות הבחנות מנחמות

כשאני חושב על זה, פשוט עשיתי את מה שנדרש ממני. העולם הציע לי
דברים, ואני בחרתי במה שבאמת רציתי לבחור באותו הרגע.

בעולם האכזרי שלכם כבר אי אפשר למצוא אהבה.

מתי נגמרה האהבה אתם שואלים?
ברגע הראשון, בחדר טיפולים בבית חולים שם עיניך נפקחו לראשונה
למראית גבר ואישה מאושרים ואחיות אדישות.

ומכל השדים והמלאכים שהיו לי. לחשו לי סודות ותפילות בעת חשיבה
ושתיקה. נותר רק שד אחד, אדום ושטני במיוחד, אך דבריו אמת ולכן
אני אוהב אותו

באמת למה שבן אדם יצטרך בכלל להביט מהחלון.

בכל פעם שקורה לי משהו כזה, אני מכוון את האצבע שלי בעדינות
לרקה; כמו אקדח: עוצם עיניים ממש חזק; מדמיין את צליל טעינת
האקדח עם תנועת האגודל




"שמתם לב פעם
שהMTV הוא ערוץ
שמלא בבחורות
חצי ערומות??"



המטיף מתעורר
מאוחר


תרומה לבמה





יוצר מס' 92878. בבמה מאז 12/11/16 4:19

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאני סילפן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה