|
אם כבנים, שונאת כמו ששונאים אב מכה.
אם כעבדים - כמו ששונאים מלך עריץ.
|
אולי חשבתן
שהנה
בסוף
לא נשארה בה טיפת ציניות
|
איך זה שאחד יכול להתחלק
לשניים פצועים.
למה לו לעשות את זה.
|
החגים מחליאים אותה.
היא לא אוהבת אותם.
יותר מדי ביחד בשבילה,
היא בן אדם של לבד.
|
הים לא נס.
הירדן לא סב אחור.
אף אחד לא רקד,
ודאי שקט שרר
בשולחנו של הרב אליהו וחבורתו
בליל הסדר,
בו כלום לא שב לסידרו.
|
אם תראו את דודי,
מה תגידו לו?
אימרו לו שחיכיתי די,
חולה אני.
|
את שיריי השמחים
שומרת אני
אך ורק לעצמי
|
בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
|
בקיץ הזה תלבשי כתום
תחשבי מחשבות ירוקות -
על פטרוזיליה וחסה וצנון
יהי חלקך עם העצורות.
|
חנה אפתה
עוגה מיוחדת
טעמה לא נפגם
גם כשהיא נפלה
על הרצפה
|
אל תפחד מהדיכאון,
מחוסר האמונה.
בוא, אולי אתה תוכל להציל אותי.
|
ואם אחר-כך
תצטער, ותרצה, ותרגיש
אבל באמת -
|
תלויה בין חיים ומוות, מתנודדת על קו המים.
זה מושך מזה, וזה מושך מזה.
בין ההנאה וכורח המציאות.
בין השמיים והארץ.
|
מניין יספיק.
כך כתוב.
אתם לא חייבים לבוא.
לא תצטרכו להעמיד
למכירה רגשות.
|
כמה שאנסה
לעולם לא אבין אותך,
אבל אף פעם לא אפסיק לנסות.
|
החיים שלי הם מצבה שמוכיחה
שאני שורדת.
גם את זה לקחת לי.
|
בעת רכיבה,
קשה לפגוש סוסים אחרים,
עם אבירים אחרים.
עדיף היה לרדת.
אבל קשה לי ללכת.
|
לא, אני לא מכירה את הבית הזה כמו את כף-ידי.
לא, הוא לא הבית שלי.
לא אוכל להיכנס בחושך ולמצוא את מקומי
בלי להדליק אור.
|
אני לא בודדה. מתבודדת,
יש הבדל.
אתה לא התשובה.
|
כמו אז,
מולי העליה הגדולה מתנשאת עד לאופק,
ואני אבודה. אייכה?
|
שלג בישראל, כידוע, גורר אחריו תופעה שמיטב הסוציולוגים בעולם
שוקדים על פענוחה מזה שנים ועדיין לא הצליחו להבינה: כל עמ"י
עולים לרגל אל ירושלים עיה"ק תובב"א. כל הכניסות לירושלים
חסומות, והירושלמי - מאושר! פתאום כולם נזכרים בו, שואלים אם
אפשר לבוא לבקר,
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
"זה היה טעים.
יש לך עוד
מזה?"
-חניבעל לקטר |
|
