|
יצור חייכני ורגיש שמדיי פעם מוצף במוזה גאונית.
ילידת 1990 דמות מייצגת לנוער שהוא לא אדיש.
זרזיף התקווה של מדינה שלמה,
ונכון להיום עומדת יפה במשימה.
בין השאר כותבת בהתקף של רגע
ולפעמים גם קטעים שמתוכננים זמן רב
בין אם אהבת ובין אם לא-
מאחרי כל יצירה עומד מקרה, או אולי הרגשה.
נסה לרגע לראות קצת יותר
נסה לרגע לקרוא בין השורות,
ואז אולי כך לפתע יראו עיניך הרי נפלאות.
שלכם
רוח חרישית
ולא יבין שיגידו לו -
זו דרכו של עולם
|
היום הייתה לי הרגשה משונה.
תחושה של סוף.
מן הרגשה קודרת ומעיקה.
|
לכל התפרצות ישנם סימנים מקדימים- שאם רק יודעים כיצד והיכן
לחפש אותם- מוצאים.
|
זה מה שזה שווה לך?
שני נרות נשמה
והספד עם מילים מצמררות?
|
מודעה שנשמעת אטרקטיבית לחלוטין. לא יכולתי לסרב.
sounds like it's too good to be true
אז החלטתי להצטרף לטיול.
|
המון רעש, מכה, מהלומה.
והופ. הכל כבר חוזר להתחלה.
|
נושבת נושפת ולא מרפה.
מעיפה כל דבר הניכר בדרכה.
|
למרות האירוניה-
שבעה לא נמשכת שבעה ימים.
לפעמים שבעה נמשכת גם כמה שנים.
|
60 שניות של אנשים,
60 שניות של מעשים
60 שניות של אמירות,
60 שניות של מחשבות.
זה לא היה קל לסכם חיים שלמים בשישים חתיכות של רגעים.
|
when I need you the most
you should have been here
you should have been guiding me now
and helping me finding my way
|
בכל פעם שאתה בא
אני מתפללת שלא תלך.
ובכל פעם שאתה הולך
אני מתפללת שלא תחזור.
|
אבל ברגע מסויים
מופיעה דקה של שקט,
ואז אני מבינה-
שאם הכל היה אחרת
|
וזה,
זה קצת כמו להכיר אותך אני חושבת.
|
אל פחד,
הסר דאגה מליבך,
לבסוף יתרבה הטוב
ויקל על הרע.
|
יש לי תמונה אחת שלך,
ששלחת לי ממש מזמן.
אבל התחושות שצצות מלהתבונן בה -
לא דועכות בי אף פעם.
|
ולמרות רעש הצופרים של ת"א ההומה,
נשמע רק שנינו את אותה דומייה דקה.
|
אם רק אפשר היה לראות
את כל הסיבות שמסתתרות,
את כל הנסתר והסמוי,
את כל הכמוס והשמור.
|
וזאת -
רק מתוך כוונה שתבין
כמה הייתי צריכה אותך אז
כשאתה התעקשת בשרירות מטופשת -
שיש לי מספיק כוח כדי להתמיד.
|
תנסו.
ואם תיכשלו -
הבטיחו לי שלעולם לא תוותרו,
תמיד שוב ושוב -
תנסו.
|
העתיד הגיע,
הוא ממש כאן, מעבר לאופק
|
יש ימים שהם פשוט אתה,
ובימים כאלה - הכל חוזר לי שוב ושוב מהתחלה
|
חבל,
או אולי עליי לומר מזל.
זה נגמר הפעם
בלי הרבה חבלות
רק כמה פציעות קלות,
ולב אחד שנשבר
ונותר מדמם.
יומיים שלושה והכל שוב יסתדר.
|
מה תעשה אחרי שיתמלאו עיניך בדמעות?
מה תעשה אחרי שתסיים לאסוף מכולן שאריות?
|
זו רק הציפייה שתשוב,
לא חשוב מתי, ולא חשוב אם בכלל,
אבל היא קיימת, והיא לא דועכת.
|
לא קל לשחרר את זה,
או שאולי נכון יותר לומר
שאני לא רוצה עדיין להבין,
|
לפעמים נדמה לי
שאני מאפילה עליך,
מחשיכה את יומך,
לוקחת את הטוב-
ובתמורה מחזירה רק רע.
|
כשחיבקת אותי
הרגשתי מוגנת.
כשנשקת לי,
הרגשתי מיוחדת.
כשלחשת באוזניי מילות אהבה מתוקות,
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
|
נשאבת,
אולי הפעם קצת יותר במודע.
אולי עוד אשבר,
אך אם לא אנסה -
כנראה שגם לא אדע.
|
לבכות זה בסדר,
לבכות זה טוב ללב,
זו הדרך לפרוק,
זו הדרך להשלים עם הכאב,
וזו עוד מתביישת,
ואיני מבינה על מה,
תבכי ילדה זה בסדר,
גם אם את גדולה.
|
ואז באותו הרגע,
עולות שאלות,
מחשבות ולבטים,
ואתה מונח שרוע במקום שאינו ידוע,
מקום לא מוכר,
מקום מנוכר ומאיים,
אתה מביט בהכל במבט של ילד
|
האם היה הכל חלום,
ציפייה, או שמא בדרך נס
הכל באמת קרה.
|
בכנות,
עכשיו אני כבר יודעת.
אין אדם שמסוגל להפיל אותי,
אין אדם שמסוגל להביס אותי,
|
ממקום זה
פונה אני אליך באמונה שלמה,
שרק דרכך תבוא הישועה.
|
אבל הכל זה רק אם.
אם אחד גדול.
|
זיכרונות מתקופות
של שנים רחוקות.
זיכרונות מימים
שלא יחזרו עוד.
מהזמן שבאמת היינו תמימים.
|
ופה נותר עוד טעם מר,
מתקופה קצת אחרת,
ממציאות קצת שונה.
|
כבר אין יום שאני לא מחפשת את המבט שלך בהמון החולף,
בתוך גל האנשים שהולכים וחוזרים סביבי,
ורק שתדע שהקצב נהיה מסחרר מיום ליום.
|
להאבק בכל הכח,
ולבסוף לגלות,
שהמלחמה לא הייתה שווה כלל.
|
והזכרונות מאיימים להלקח, להשכח, ולדהות בחלוף הזמן.
ורק הפחד נותר, יציב וזקוף כפי שתמיד היה,
וחוסר השלווה מזכיר לי מדיי פעם את שאני מנסה לעיתים בכל תוקף
לשכוח.
|
ובזמן האחרון זה טיפה אחרת.
כבר לא זכרון כאוב,
קצת יותר בעל אופי של מזכרת
|
נשימתי עוד משתנקת
תנועת עיניי עוד מהירה מהרגיל
ספק אם שורר בי פחד
או שמא זו רק ציפייה.
|
|
|
