[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני גליה
את התמונה צילמה אחותי, המוכרת כאן בתור ''תמר רפאל''.
http://stage.co.il/s/181231

ICQ 168587575 168587575
אל היוצרים המוערכים על ידי אני גליהאל היוצרים המעריכים את אני גליה
"מובן שאת צריכה לשמור על התחושות והאינטואיציה שלך,
הם הבאר שאת שואבת ממנה. אבל היזהרי שלא תטבעי בבאר
הזאת. הכניסי קצת סדר בעניינים, מעט היגיינה מנטלית
לא תזיק. הדמיון שלך, התחושות וכו' הם אוקיינוס
גדול, ואת צריכה להיאבק בו ולייבש לך חלקות אדמה
קטנות, גם אם יוחזרו ויוצפו מדי פעם. האוקיינוס הזה
הוא נשגב וראשוני, אבל מה שחשוב הוא חלקות האדמה
הקטנות שאת מצליחה לכבוש ממנו."


"אבל למה אני צריכה לממש משהו בכלל? כל מה שאני
צריכה הוא פשוט "להיות" ולחיות ולנסות להיות
בנאדם."


"הנפילות כבר לא עמוקות כל כך. זה עצב שכבר טמונה בו
התקומה. בעבר, כשהיה תוקף אותי העצב, הייתי סבורה
שאשאר עצובה כל חיי. עכשיו אני יודעת שגם הרגעים
האלה הם חלק מקצב החיים שלי ושהכל בסדר. גם זה ביטוי
של האמון, האמון העמוק, גם בעצמי."



(מתוך יומנה של אתי הלסום, אחת הנשים היותר מדהימות
שאני מודעת לקיומן)




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
באותה שניה הבנתי כל כך טוב את המילה "להקרע". אני נקרעתי,
באכזריות, לשני חלקים. אני יודעת שהכל באשמתי. הייתי בסך הכל
צריכה להחליט.

עומדת ילדה בחדר סגור, ארבעה קירות לבנים ותקרה שחורה.
היא חשבה שפעם הייתה שם דלת אך לא היה שום שריד לפתח כלשהו.
היא היתה בטוחה שתוך כמה רגעים תיחנק ותמות אך להפתעתה הרבה
הדבר לא קרה.

דיאלוג
כן. ראיתי את מי שאת בשבילי. את צריכה להבין שהמצב נראה ככה
עכשיו, כי אני מפחדת שתפגעי, שהריקוד שלך יפגע, לא רוצה שהקשר
שלנו יפריע לך לרקוד, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך, את
תמיד בלב שלי, כמו תמיד.

"אני מכירה מקום אחד שטוב לחפש בו אהבה."
"באמת?" שאלה הילדה ובעיניה נוצר ניצוץ. "איפה זה?"
"זה רחוק. הייתי שם לפני שנים. כשחיפשתי אושר."
"ומצאת?" שאלה הילדה. האישה הנהנה בראשה לאות הן. "ויש שם גם
אהבה?"
"יש שם הכל. כשהייתי שם המקום היה כמעט נטוש. בודד

בממלכה אחרת גרה נסיכה אחרת. יום אחד נדדה הנסיכה לממלכתו של
הנסיך והנסיך ידע שהיא נסיכה חכמה אשר שומרת בתוכה את הסודות
שיעזרו לו לממש את אהבתו אל נסיכתו."
ישבתי מול הדף שנרטב קצת מהדמעות שלי. הוא הכניס אותי לסיפור
שלו. הוא הכניס אותי לחיים שלו.

אחרי דקה של מוזיקה נכנס הקחון, קצב של שתיים עשרה. היא נעצרת,
כאן אמורה להיכנס עבודת הרגליים, היא יודעת את התרגילים, הקצב
אצלה בראש. היא מעיפה מבט לנעליים שבפינת החדר והם נראות לה כל
כך רחוקות, בלתי ניתנות להשגה.

והבנתי ששוב היתה זו אני שגילתה לי את האמת. שהיה זה חלום,
ואולי השנתיים האלו היו חלום? יתכן... אך מי אמר שחלומות הם לא
אמת? ואולי האמת הכי גדולה נמצאת בחלומות?

אחרי שעיכלתי את המראה של המקום המהמם הזה נזכרתי למה אני כאן.
נזכרתי בהתאבדות, נזכרתי במראה של רומיאו המת. בעיניים דומעות
פניתי אל אלוהים ושאלתי אותו איפה רומיאו. הוא אמר לי שהוא
בקצה השני של גן עדן. הוא הבטיח לי שהכל בסדר ושאני לא צריכה
לדאוג לו. למען שלו

ליד המחשב שתי כוסות קפה, אחת ריקה כבר כמה ימים, השניה חצי
מלאה מהיום. מתחילות להגיע אליך יצירות למיניהן. פרוזה, שירה,
מונולוגים, פלסטיקה... הכל. ואתה קורא אחת אחרי השניה, טובות
יותר וטובות פחות. ג'אנק בשפע. כמה יוצרים עם כישרון. אחרי גל
של שטויות מגיעה י

גם בסוף הן היו ביחד, עד הסוף הן לא נפרדו, ורק בסוף אני
התחלתי להבין. הסיפור שלהן היה מאז ומעולם החידה שלי, לסיפור
הזה היתה התחלה ועוד התחלה וכנראה גם אמצע, ואז בא הסוף.

גם כשהיה לה קר וקשה וכשאף אחד מסביבה לא הבין למה היא לא
מנצלת את כל מה שיש בה, היא המשיכה להסתכל אל עבר התקרה הסגורה
בידיעה שמעבר לתקרה הזו נמצאים השמיים שלה, השמיים הנפלאים שרק
מחכים לה שתוכל להגיע אליהם.

אנחנו מאוד דומות אבל אנחנו לא אותו הדבר.
אני נולדתי קצת לפני הקיץ, בסוף האביב.
היא נולדה בסוף הקיץ, קצת לפני הסתיו.

"היי, תפסיקי לצעוק, זה לא יעזור לך. ואל תתחילי אם ה"לא אכפת
לך" הזה כי זה נמאס עלי. את וכל החברים שלך, כל הזמן שואלים את
אותה שאלה. ס'אמק, נראה לך שיש לי זיין לזה? כי אין לי. ממתי
תבינו זה לא התפקיד שלי? שאני לא יכול למנוע את כל זה!"

"לקחתי אותך למקום הזה כי הוא מקום שקט, מקום שאין בו כלום
כמעט, אולי גם בגלל זה הוא כל כך מדהים. השקט שהוא עושה גם
בעיניים, גם בנשמה, זה נותן לך להישאב לתוך הריק" היא עצרה
לרגע ונתנה לי להפנים את הדברים. "הריק?" שאלתי

איך זה יכול להיות? איך את כבר אוהבת אותי?" אני שואל אותה.
"ככה. פשוט." היא עונה. צלצול, חצר בית הספר מתמלאה
בתיכוניסטים רועשים כמו בכל יום רגיל.

כשאני עומדת בפתח הדלת היא קוראת לי, אני מסתובבת.
יעלי באה אלי ומחבקת אותי חזק. והיא כולה מחבקת אותי, שום חלק
ממנה לא באבל שלה, שום חלק ממנה לא שוכב על המיטה שלה בחושך.


לרשימת יצירות השירה החדשות
היא עוף מוזר ונדיר,
ציפור עם נוצות של טווס,
כלי יקר ערך ואולי קצת שביר,
שבמשך השנים אולי קצת נהרס.

מחשבות של דיכאון בנימה אופטימית,
וזו אינה צביעות

המערבולות בחוץ
המערבולות בפנים
חוסר השליטה בשליטתה

שמחה בך,
לא מפחדת להתוודע אליך
רוצה להכיר אותך,
מתקרבת אליך.

אתה נותן חיים,
שמחת חיים,

בנאדם בלתי אפשרי.
רק תנסו להבין-
בסוף תברחו...

מחליפות תפקידים
משליטות סדרים.

יש ברחוב שלנו בית ורוד.
כל פעם כשאני עוברת ברחוב
אני רואה את הבית הזה,
שהוא כל כך יפה ונקי.

אתם לא יודעים מי אני באמת
ואולי זה גם לא משנה לכם.
כל עוד שאת התפקיד אני ממלאה

מודה לך על שנתת לי את חיי,
חיים שהם אינם חיים ללא חיים.

הם סוחבים אותי בלי שאשים לב
לתוך המערבולת של האור
וזה כמו חלום- המציאות הזו
מרגישה בהזיה כשבעצם מתעוררת.

התחננתי, ביקשתי, אך אין תשובה.
היכיתי... צעקתי... לחשתי...
כלום לא עזר.

לשמור על השליטה
חזק חזק
קרוב קרוב
וברגע אחד
לשחרר.

ויהי אושרך למנהיגך
ויהיו חלומותייך לנביאים
אשר יישאו אלייך את דברי

אלוהים
בנגיעה אחת אלוהית
בצלם האלוהים

גם אם עכשיו האור שבקצה המנהרה,
נראה רחוק,
האור ישנו.

בתוך הלב שלי יש אדם קטן,
ילדה קטנה שהיא את.

הם ארבעה אנשים,
שהם בעצם שניים
שמתיימרים להיות אחד.

אני לא רוצה לבכות לבד
דמעות מוחנקות מכאיבות לי יותר,

כולם רוצים להיות.
אבל לא כולם אמיצים דיים בשביל להיות.

היא שכחה, עדיף לה ככה
לא לזכור.

אין מסכה שמסתירה פנים
ומה שבחוץ זה מה שיש בפנים

רק החלטה שהיתה קיימת מאז ומתמיד

היא לא מוכנה להתחבר

אהבה
אך גיליתי כי חסרות המלים שבקשתי
כי אותם רגשות מסרבים לעטות צורה ברורה

תנועות שהן
כבר לא של הגוף
אלא של הנשמה.
נשימה של חיים.

גם אם את לפעמים חושבת באופן קיצוני,
אל תדאגי, זה רק עצב פנימי.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
Don't ask me where I'm going to, because I'm not going
anywhere....

You have you're feelings, you have you're thoughts and you
better deal with them.
Why? Because this is the only way you can get rid of them
someday

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לגליה."
היום השיר הזה עשה לי שמח ועצוב באותה הצביטה

והיא אותה אחת.
ואני אוהבת אותה באותה המידה.
והיא חשובה לי כמו תמיד.

הרמתי שוב את הרובה. הנערה המשיכה לזעוק. המפקד המשיך לצעוק.
נתתי מבט אחד בעיני הנערה ומבט אחד בעיניו של מפקדי.

לפני שנתיים, במכתב, היא כתבה לי שיש אנשים שאוהבים אותם רק כי
הם שם, כי הם משפחה, כי ככה צריך, ויש אנשים שאוהבים מבחירה.

כשמשהו מצחיק אותי אני פשוט צוחקת, ואז אני רוצה להמשיך
ולצחוק. אני רוצה להיסחף למערבולת של צחוק וחיוכים בתוך בועה
של אושר

ככה אני, נקשרת מהר,
אבל לא לכל אחד.
אני נקשרת לאנשים מיוחדים,
לאנשים שגורמים לי להרגיש.

יש מקום כזה, בין שנאה עצמית לשנאת אדם, מקום בו את מנסה לחזור
למקומות ישנים. 'אולי אז לא שנאתי את עצמי כל כך'. אולי אז היה
משהו, משהו פחות נורא. וזה לא שעשיו כל כך נורא, את פשוט במן
רגע כזה. רגע שהוא כמו כוויה טריה; בוער, שורף, מכלה. כאב
נקודתי.

אומרים שהחזקים שורדים. לפי דעתי לחלשים בדרך כלל יותר קל
לשרוד

התרגיל החשוב ביותר הוא לדעת להכיר תודה על מה שיש לי גם כשאני
מרגישה שאין לי דבר. כמה קל לזכור את כל הדברים הטובים שבחיינו
ברגעים של אושר ושלווה, כשמרגישים ביטחון עצמי ומרגישים את
הטוב. אך כמה קשה להכיר תודה על דברים ברגעים אלה, כשאני
מרגישה כל כך קטנה, כל

אינטרוספקטיבי
נמאס לי להתנצל אחרי כל פעם שאני אומרת משהו לא כל כך נעים, זה
שאני לא רוצה לאבד מישהו לא אומר שאני חייבת לו משהו.
ומותר גם לי להיות חסרת סבלנות, ומותר לי לכעוס. אולי יש לי
דרישות גבוהות מדי, אבל אני לא מוכנה להתפשר כל כך מהר.

יעל, לא משנה מה אני אעשה, לא משנה איפה אני אהיה ועם מי, לא
משנה על כמה אנשים אני אבכה ועל כמה אחייך את תמיד הבנאדם שהכי
חשוב לי.

מכתב
ושוב אני הולכת לכיוון ממנו באתי ואת פניי מכסות דמעות שאני לא
עוצרת הפעם. בפעם האחרונה אני מרשה לעצמי לבכות עליך, על המלאך
שכבר לא שומע...

כבר חדלתי מלהגיד "אני אוהבת אותך"
מילים אלה כבר לא חזקות מספיק.

תשחררי את הכנפיים שלך מהכבלים של האדמה, תני לרוח להוביל
אותך...

זה בסך הכל בליל של דברים שאני אומרת. אני סתם כותבת על הדף
דברים שאני מרגישה. יש לי בפנים הרבה עוצמה. זו דרך טובה
להוציא את זה.
אני מדברת אליך כאן, אני לא יודעת מתי תשמעי את זה, אם בכלל.
אני סתם צועקת על הדף.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
כבר שכחתי מעניין הלהקות, להקות הציפורים השונות וזה שידענו
שאנחנו שייכות לאותה הלהקה. כל זה הלך לאיבוד, חשבתי שזה פשוט
עניין של אנשים מיוחדים, רגישים, מבינים, וכאלה יש לי.

החיבוק הזה שלה,
הוא יכול להיות עולם ומלואו-

"אז רככי אותו! ואת יודעת מה מרכך לבבות... אהבה מרככת לבבות,
אז קודם כל תאהבי את עצמך, אם תאהבי את עצמך גם תרשי לעצמך
להאמין שיש טוב, תרשי לעצמך לקוות לזה, לחיות את זה."

ומעבר לזה, ההרגשה שעברה בקריאת התרגומים שלה היתה זהה להרגשה
שבקריאת הטקסט המקורי, לא פחות ולא יותר. כששאל אותה איך זה
יוצא כל כך מדויק אצלה היא השיבה שככה זה אמור להיות, מלבישים
שפה אחרת על אותו סיפור, אותם רעיונות.

היא נחשבת למתרגמת טובה. בכל הארץ מכירים את השם שלה, בהוצאות
הספרים, בעיתונים, בכל מקום שמילים הן פועלו. שאלו אותה כבר לא
פעם איך יכול להיות שבחורה שמשחקת כל כך יפה עם מילים, שמפיחה
חיים חדשים ביצירות ישנות, איך זה שבחורה כזאת לא כותבת בעצמה.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה

סידרה
אל היצירה


לרשימת יצירות הציור החדשות
סקיצה
אל היצירה

רישום
אל היצירה

רישום
אל היצירה




אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
למי צריך לפנות
כדי להיות מאשרת
סלוגנים?

זאת שרוצה להיות
מאשרת סלוגנים


תרומה לבמה





יוצר מס' 11860. בבמה מאז 5/4/02 13:08

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאני גליה
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה