|
היה לה, לכריסטיאנה, חלום פעם- היא חלמה שיקראו את
ה"יצירות" שלה ויתחברו אליהן, ירגישו אותן ואיתן.
היה חלום? היה ונמוג.
בתיאבון.
המעמקים קוראים לה לצלול, להיעלם, להפסיק באחת את קיומה הלאה,
חסר החשיבות. הים לוהט כשריפה, המים כאש והגלים כלהבות המלחכות
את קו החוף בעדינות מחליאה.
|
היא מהלכת בתוכם.
היא מתהלכת כך, בעיניים כבויות, כולה נעלמת אל הקירות, מתמוססת
אל הקהל, נטמעת בהמון... על כתפיה השבריריות, הרפויות,
השמוטות, על שלדה העדין היא נושאת את העולם כולו.
|
והיא לא הבחינה בי... עמדה שם וציפתה בכיליון עיניים לדמות
עלומה, אולי למלאך המוות... ואיש לא בא.
רציתי לזעוק אליה, אך נרתעתי, שמא אשבור את שלוותה המשוננת, את
רוחה הנכאה.
|
בבוקר שטוף שמש הקיצה המוזה משנתה בין ענפי האלון הכבדים והאור
סנוור את עיניה הבהירות.
לאיטה טיפסה מטה מן העץ ונשמה עמוקות את אוויר הבוקר הצלול.
והנה לפניה בד וכן, מכחול וצבעים מספר. אך איה הציירת?
|
כששכבה בחוליה איש לא סר לטפל בפצעיה. איש לא מצא לנכון להקריב
מזמנו היקר ולסייע לה, בחוסר האונים שנכפה עליה, בקור שפשט
בעצמותיה מפעם לפעם.
|
"ואיך תקראי לי?" צייץ הראל בקול מלא הערכה. נהי חייכה
בחשיבות עצמית. "הר- אל? הר האלים, אם כך. ובחזרה דידקטית
למיתולוגיה היוונית... מכך ששמך אולימפוס."
|
סערה ניבטת מבעד לזגוגית החלון העכורה, סערה שכמותה לא נראתה
מזה שנים רבות. נשימתה ממסה את שכבת הקרח שעל הזגוגית ויוצרת
לה פתח להביט דרכו אל האופק האפור, אל הגשם והעצים המתכופפים
מפאת הרוח.
|
Imperfection is my name
It is the face of my reflection
It is the voice that speaks my know
It is the wounded flesh I writhe in
Imperfection is my home
|
נתתי בך אמון
נפשי בכפך שמתי
חיי בידייך הנחתי
|
בחיקך אנוח
ונשמתי תירפא
ואדוות מחשבותייך
יהיו לי למושיע.
|
ואת ארורה כבצע
ואת עמומה ללא חיות
ואת רחוקה כליל
ואת מופיעה לפניי...
|
שקטה האדמה
חדלה מרעדה
שלוות תבוסה מרחפת
על פני תהום
|
ואם אושר
גזירה עליי מעם שמיים
ואם חיים
כנגד כל אמונתי
|
שלוש נערות ישובות היו במקום- ללא- שם, עטופות באפלולית
הסתיו.
"לא אשוב" אמרה האחת; "בבוא העת אשוב" אמרה השנייה; "עיניי
נשואות אל המחר" אמרה השלישית, ושלושה ראשים הורכנו ועיניים
ננעצו בקרקע.
|
על פסגת הר נמוג
אל נשמת האדם
נערה נעלמת
|
עולים אנו להקריבך, יצחק;
-יודע אני, אבי.
תישחט במאכלת ודמך יוקז;
-יודע ומוכן אני.
|
דמות מוארת מושיטה לי ידה, יד חיוורת ועדינה, יד שלה אחיזת
מוות, רוגעת וענווה. דמות מוארת מכוונת אליי מבט קפוא, עיניים
בוהקות, קרות, אכזריות, יפייפיות.
|
הכנתי לי רשימה של דברים שבבוא היום יהיה עליי להתנצל עליהם,
דברים שאני מתחרטת על שעשיתי, וגרוע מכך, על שלא עשיתי.
|
It's September.
I am the weary queen of autumn, praying for rain with every
breath.
Summer was vicious.
It took away some significant friends and stripped me of any
sanity
|
Life grew bored with yours truly, and so it chose to send
her on a journey towards dawn, knowing she will never reach
it or even come close to it.
I packed my bags once more, to embark on a fairytale
adventure voyage
|
כאן, עמוק באדמה, במקום בו שורשי העצים בני האלמוות מקבלים
לתוכם את כל שהם זקוקים לו;
|
ארבעה קירות סביבי מעולם לא נתנו לי תחושה של בית. עברתי מבית
לבית, מעיר לעיר, מגן לגן לבית ספר ולבית ספר אחר. הכל השתנה
סביבי ללא הרף, ובכל פעם שהתרגלתי לדבר מסוים, נעלם הוא כלא
היה. אך דבר אחד נותר תמיד כשהיה.
|
במשעולי המוות צעדתי, אבי, בראש מורם וגו זקוף.
צעדתי בגאווה ואף דמעה אחת לא נשרה מעיניי אל אדמת הקלון.
הילכתי תמירה, כשריד, כתוכחה, כניצחון.
|
עיניי- עינייך; שפתיי- שפתייך; ידיי- ידייך; מחשבותיי-
מחשבותייך.
והנה, אצעד אל תוך המעגל המושלם שלך.
|
זה עתה הקצתי, ועיניי עודן מתרגלות לאור המסנוור, ואוזניי עודן
מתרגלות לרעש האינסופי, ורגליי עודן כושלות מעט בדרכי, ולשוני
עודה מסתבכת מעט בדברי את שעבר עליי בעודי עמוק בתוך הגולם,
בעודי משתנה.
|
כמו שאר כוכבי הליל אתה אינך עוד, אך אורך מגיע כאות מקברך.
ובעוד אחרים יפליגו בתיאורים גדושים וארכניים באשר לשמי הליל
זרועי הכוכבים, אשוב ואומר כי בעיניי הינם שורת מצבות ותו לא,
מפני שאלה שהפיצו לראשונה את אורות השמיים אינם עוד, ואנו כאן
על פני האדמה מתאח
|
אני מטפסת לי על הקירות בבית זר, נבלעת בחום מנוכר של מיטה
זרה, נתלית באפיסת כוחות בקולות נשימה כבדים, זרים.
|
נשמתי אבדה לה בקיץ ההוא, שם, על שפת הים בשעת דמדומים משונה
לפנות בוקר. את רגעיה האחרונים בילתה בהתהלכות על מדרכות הצער
בעיר ללא מושיע, בה שרידי אדם משוטטים וחתלתולים נופלים מגגות.
|
כולנו הרי לבד, בסופו של דבר, אין לנו איש מלבד עצמנו... ואם
את עצמנו נאבד לא יהיה לנו דבר...
יודעת אני כי רוצה את בכך, רוצה את במותך שלך ובסיום חייך חסרי
החן...
אם לא למענך תישארי על פני האדמה,למעני הישארי...
|
ובקומי, ארעיל עצמי שוב בסם החיים הנהנתני שאינני מסוגלת
להתקיים בלעדיו.
ובקומי, אביט שוב בהשתקפותי החיוורת במראה שאף הרעלה השחורה
אינה מבטלת את קיומה.
|
מהו שם? מדוע מגדיר שמי מי אני? פעמים רבות דימיתי לעצמי כי
הנני חסרת שם, ישות המרחפת לה בעולם ריק, העונה לכל כינוי גוף
או קריאה המופנית לעברה. אינני מוצאת בכך כל רע.
|
אתה, שכמו אבדת עמוק בתהום הנשייה ושבת מן המתים;
אתה, על הזיותיך המשונות וחלומות הגדולה הקסומים שלך;
אתה, על יוהרתך והתנשאותך העושים אותך כה דומה לי;
אתה, ודווקא אתה, היית לידיד נפש בעבר ואולי תשוב ותהא
|
ביום ככל הימים הבאתיך אל ביתי צמאה ונחושה; כדברי אבי הכנסתיך
כדרך שעושים לאורח וכיבדתיך במי אהבתי ולחם תקוותיי. ואת שבעת
והרווית את צימאונך הבלתי נדלה ושבת ונקרית בדרכי בכל חורף בעת
שדמעותיי נישאו עם הרוח. וכשם ששבעת את בביתי שבעתי אני רוך
ובינה בשמייך.
|
"אמיתית את רק בבכייך", אמרה האהובה שהייתה, שיכורה קלות (קלות
ולא כלוט). "יהירה את, מביטה בכולם ממעל בעוד את זו החשה נחותה
ולא הם."
|
רק את ואני נותרנו, כלואות, חנוקות בריח הטחב בחדר הזה.
עזובות, בלתי נראות בעיני העולם שאבד לו בתוך עצמו, סב על צירו
ולא נח. רק את ואני נותרנו, בתקווה שלא נקרע זו את זו לגזרים
בבוא העת.
|
בסערת נפשי הנוראה ביותר עודני פיסת עפר ולב של אפר.
מיטב ימיי אינם אלא סופות חול צהבהבות- אפרפרות במדבר שאינו
צמא למים, כי אם לאהבת אם.
|
לא די לך בכך, נשמה מיוסרת?! לא הזקת לעצמך די?! לא המצאת
לעצמך די מחלות שהיו לבסוף לאמיתיות מפני שהאמנת בהן בעצמך?!
העולם אפל דיו, אינו זקוק לתיבתך הקטנטנה... אינו זקוק להיותך
הקלסטרופובית ולכאבייך המדומים.
|
|
|
