|
lili0047
כן. בסדר. שניים סוכר. סלידה עזה מגמבות. חתול
דמיוני בקופסת פח מקרקשת.
מהאנשים האלה שמדברים כמו סיפור, נשמעים כמו שיר
ונראים כמו עט חורקת.
חלומות קטנים על גדולה ועל עצמאות, חלומות גדולים
מדיי על צרכיו הפיזיים של הגוף הזה, ומתנה אחת-
היכולת לכתוב על מה שיהיה, מה שיש, ובעיקר על מה
שהיה.
ברוכים הבאים.
כל אלה הם שלו ולא שלו, שייכים לו מתוקף כספו או תפקידו או
רצונו או חוסר ברירתו.
ולא שייכים לו, מתוקף היותו בר חלוף להפליא ומתוקף נצחיותה
הזמנית של האדמה, שפנים רבות לה מספור.
כל זה משתנה כשהוא מת.
|
צעדתי צעד אחד אחורה בחשש מהול בדאגה.
מולי אתה עמדת, הפרצוף המחייך תמיד, הפך עגום כשחזרנו
למציאות.
זה הבהיל אותי. ניסיתי לצעוד צעד אחד אחורנית.
בהבזק כאב קצר, העקב שלי נתקל במשהו מאחוריי.
|
הסתכלתי עליך, אבל אם הייתי מסתכלת עליו, הייתי יכולה לראות
לשבריר שניה היסוס קל לפני שהנחישות והרצון להחיות אותי
התגברו. הוא הצמיד את פיו לפי והתחיל להנשים אותי.
|
ילדים צוחקים על החלשים מהם
ויורקים בפניהם של החזקים מהם
ומגביהים סנטר אל מול השווים להם, גב אל גב
|
והיא תירה מילים כמו חיצים מורעלים
או שתתייפח חרש חרש לתוך כרית
ואולי הכאב השקט והצער
ייתגלגלו לחימה הבוערת להשחית.
|
ולנהום בקול נמוך נגד אויב לא ידוע
ולא להפסיק לצרוח, כשחוץ ממני- דממה
ולהלחם כל הזמן, כשמאחורי- כלום לא קבוע
זאת אני, מפוחדת, בלי לדעת ממה.
|
ישנם הרבה דברים שאתה לא יודע
הרבה עקרונות שעליהם לא תהרהר
אלא אם כן אספר, אגיד
לא!
לא אדבר.
|
היבכו העיניים האלה, ימסו מכאב?
הידברו השפתיים האלה, יגלו צפונות שבלב?
האם היד הזאת - רועדת או קשיחה - תנוח?
אולי זה לא קרה.
אולי הכל היה סתם עלה נידף ברוח.
|
אתה מספר שקרים קטנים שהם לא פחות שקרים ושעוזרים לך להתחבא
טוב יותר-
"אני בסדר"
"אני פשוט אלרגית"
"לא, כלום לא קרה"
"את לא יכולה לעזור לי"
|
|
|
מטומטם, הסברתי
לך אלף פעם שכל
הלבנות שמנות!
מוכר מתחיל
בבאסטה התבלבל
עם הגבינות. |
|
