|
אחי לאנושות , אחי לסבל,
מילדותינו הוקסמנו על ידי שדיים,
נשים בתואר אימהות דחקו לפינו
את שתי הבלוטות הלבנות האלה
כדי שנינק חלב.
לנו לא ניתנה הזכות להתנגד.
נכון, הוקסמנו, היה בזה חלב משביע,
היה זה רך ומתנדנד וכה מרגיע,
ובקיצור: השד הוא אופיום לילדים!
כשגדלנו לא ראינו עוד שדיים,
הנשים כיסו אותם בחזיות,
(היום אומנם פחות),
והעלו מאוד את מחיר הזכות
לגעת בם, לראות ולנשק.
באופן זה, מטומטמים בידי חלב אימנו,
ומנועים בכוח מגישה חופשית לשד,
הפכנו את העסק לעניין גדול
תכלית ומטרה, ליופי בהתגלמותו.
אחי לאנושות, אחי לסבל,
הגיע השעה לקבוע אובייקטיבית:
השד אינו יותר משק שומן,
גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיוורת,
תפיחה בצקית לא אפויה עד תום,
מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית,
גבנון קדמי חסר עמוד שדרה,
גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים
בציץ בולט בצבע בוץ.
אחי הודו, השד עקום, עקום,
הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום,
השתחררו מקסם השדיים!
התגייסו לצנחנים! (יעקובי וליידנטל/ חנוך לוין)
ואחרי זה עוד מתפלאות האימהות,
שבנותיהן במקום למצוא חתן,
מוצאות כלות.
אחד הדברים הכי קשים בחיים זה לדבר על עצמך...
נולדה בחורף 87 ואולי הגשם הוא הדבר היחידי שמקל
עליה לעבור את היום הזה כל שנה.
נולדה מחדש ב19 לינואר 2004 כשאמרה מה שכבר ידעה
מזמן...
יש אהבה. לא יודעת למה התכוונו האנשים שיצרו
לנו את השבלונה המסוימת שלה כולם שואפים... אבל היא
יודעת שיש. לה. אהבה אמיתית.
טוב עכשיו...
סופסוף היא יכולה להגיד שטוב וגם לדעת שזה אמיתי...
ונראה שכשטוב, היא לא כותבת, ...
העיקר שטוב, וטוב בזכות מלאכית אחת שתישאר עוד
הרבה...
שוקעת במוזיקה שלה. בלי היהודים, ואנשים שהכירה
והתאבדו, לא בטוח שהייתה יושבת כאן היום.
" 'אני אוהב את שקיעות השמש. בו נלך לראות
שקיעה..'"
enjoy
כבר נשמע רומנטי... אז היו היו פעם נערה ונער, שלמדו בתיכון
גדול מדי.
|
"אותנו בטוח היו הורגים"
כבר כמה פעמים בעבר הרחוק שהיא אמרה לי את זה... ההכרות איתה
הייתה בדיוק אחרי שהיא אז חזרה מפולין, ככה שזה היה עוד טרי.
למרות שלפי מה שאני רואה כאן עכשיו,
|
אבל לא אני. אני צריכה את התא הנעול בחמש דלתות בשביל להרגיש
כל כך חופשיה. אולי זה ככה גם בבתי סוהר, כשהאסירים מרגישים את
משב הרוח שנכנס להם לתוך החלון
|
אחד הדברים שבדרך כלל קורים זה בגיל הגן, כיתה א' או משהו
בסגנון, לחזור מבית הספר ולמצוא על המדרכה גוזל שנפל מהקן
ועכשיו הוא פצוע. ומן הסתם סופה של הסצינה היפה הזו היא כשהילד
הקטן והתמים מנסה לטפל בגוזל הגוסס שבסוף - מת לו מול העיניים.
|
תודה שקנית אצלנו."
הקול המתכתי והכל כך מזוייף נשמע שוב באוזניים.
|
הרגשה כזאת שאין לך מה לעשות, תפסה אותי בצורה כל כך חזקה,
מוחשית. ובגלל שנלחצתי, צעקתי, צעקתי לכולם "תעזרו, תעזרו לי
לחפש..." ובמקום לעזור כולם המשיכו לרוץ. לרוץ בצורה מסודרת,
אחד אחרי השני, לאותו מקום.
|
ללכת.
למהר
עולם שכולו זוהר
של מימד אחד
|
ואני נתתי לך אקדח במתנה
בשביל לשמור עלי, עלינו.
|
הולכת ישר
החשיבה גורמת להמשיך
הרגשות רוצים לחזור
בריחה
|
תמימות ואבק
נדנדה שזורקת
עננים
אדמה
ואני, מתבוננת.
|
חוטים נקשרים לוורידים מלאים דם פועם.
זורם, שיחה, שוטף ושומר על הכל בתנועה.
להחיות ולהזיז.
|
להסתכל למוות בעניים בלי למצמץ
לחבק בשתי ידיים את הלא נודע
לקבל בחיוך את הפחד הכי גדול
|
נהדפת מהקליע
נשטפת מהזרם
ללא.
|
במלחמה של העולם נגדי,
אני תמיד אפסיד.
|
והעננים שבחלון קוראים לי להצטרף.
|
וככה היא יצאה. שוב, לטיול בארץ הדמעות.
כשהיא מקבלת מכה ממשהו, היא רק קופצת לשם.
כשהיא לא מצליחה להשיג משהו בדרכי אחרות, היא פוזלת לכיוון.
|
אני אחלום לנצח... אני אברח מכאן לשם ואסגור את הדלת כי בשביל
מה להפסיק לחלום?
ככה חשבתי במשך מספיק שנים. ותמיד היה משהו שהחזיר אותי לכאן,
תמיד היה החשש שגרם לי לההשאיר את הדלת שבין העולם שיצרתי לי
לעולם שיצרו בשבילי קצת פתוחה
|
אני מבינה. מבינה, מבינה אבל לא מבינה את זה! פשוט לשכוח, אין
בזה שום הגיון.
|
בשלב מסוים חשבתי לתבוע מישהו על כל הבורות והסדקים שיש בשביל
שלי.
|
אז כבר הרבה זמן לא ביקרת כאן. אני זוכרת שבפעם הראשונה שהופעת
אצלי, נראית כל כך מוזר בעיני. פשוט התיישבת לידי, אצלי בחדר.
ישבת והתחלת לבכות, סיפרת לי כמה קשה לך, סיפרת כמה שכואב.
סיפרת גם על המשכורת הנמוכה והתנאים המסריחים ששום אירגון למען
זכויות אדם לא הי
|
ושוב, משחק של דמעות. וכרגיל, את מנצחת.
|
מתכתיים? חסרי רגש, רובוטים, באים, מתקתקים עבודה שצריך לבצע
ולוחצים על כפתור הכיבוי.
|
אז שוב נפלתי בפח. נתתי ונתתי כל כך הרבה וקיבלתי את מה שתמיד
אני מקבלת, כלום. נמאס לי לתת לכולכם, נמאס שכולכם לוקחים
ולוקחי, נמאס שאתם באים כל הזמן רק בשביל לקבל עוד. נמאס ליפול
כל פעם מחדש למלכודות שלכם,
|
וזה רגע רק שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני אותו, שום דבר לא
יסיט אותי ממנה.עכשיו היא ליידי.
|
ככה היא יושבת מולי, יעל, החברה הכי טובה שלי.
|
שוב תקופה של גאות בחיי, וההרגשה הזאת כבר הרבה זמן לא ביקרה
במחוזותינו... אז בעצם לא כל כך שוב, כי כשהייתה, זה כבר מזמן.
|
נראה לי שהאפוקליפסה שהבטיחו לפני חמש שנים החליטה לצוץ פתאום.
|
"אל מלא רחמים שוכן במרומים..."
|
שעתיים מהבית ואני כבר כאן.
עיר פסטורלית, כמו שכולם מספרים. לשטוף את העיניים ביופי!
|
שאלתי אותך מה הדבר שהכי טוב לך בעולם, וענית לי שלאהוב זה
הדבר הכי טוב בעולם. ואז שאלת מה הכי כואב לי בעולם, עניתי,
לאהוב.
|
יותר מדי כחול בעיניים בזמן האחרון, אז בשביל להתחיל את השינוי
קניתי פחית צבע. התחלתי לסדר את כל הבלאגן של החדר בשביל
להתחיל לצבוע והכחול רק התחזק.
|
כל כך הרבה אנשים שהיו שם, כל כך הרבה סוגים.
|
פחד הוא הדבר הכי מקפיא שיש. קור שמשתלט על דרכי הנשימה
בהתחלה, שנהיה קשה לנשום מרגע לרגע. וכבר מקפיא, מתמקם לו
באיזור הגרון וכבל כל כך קשה לבלוע כי הפחד כבר ממש כואב. אז
ממשיך, מנסה להתקדם, ממשיך בירידה חדה...
|
רשמים מפולין יתעדכנו מדי פעם.
ללא משמעות וערך ספרותי, פשוט היה טוב לפרוק ועכשיו יהיה טוב
לשתף.
|
ושוב, זה מולי.
מול העיניים בהשתקפות קסומה נקייה ומעורפלת ביחד. מכשף את
העיניים לבהייה מוחלטת. וזה מתחיל לעטוף אותי מכל הכיוונים,
כמו עשן קטורת בחדר סגור. וזה עוטף ומחבק לאט לאט, אני מתמסרת
לתחושות.
|
|
|
למכור חרא זה לא
קל, אבל תקרא לו
דשן...
צרצר. |
|
