|
 
אנדי הוא לא שמו האמיתי.
ידע פעם לעוף, פעם היה עף גבוה,
פעם שכח...
והוא עוד יזכר...
רק תנו לו עוד קצת זמן..
קצת,
הוא לא מבקש יותר...
בחלומי
היינו אלף פתיתי שלג לבנים.
היינו רוחות חזקות.
קר היה
בחלומי.
|
אצבעותיי נגעו בחומר שיהיה תוך זמן קצר לתזזית
ניסיתי ליצור אותך אחרת, לשמוח ולחייך אותך
|
מחכה לשווא,
את כמו ניחוח סיגריות האצור בבגדי
תוצר לוואי של תענוג מסוכן
|
ושם באמצע
באמצע של כל הדברים הדומים
של אין שקט באמת
באמצע של הכל, הדברים דוממים
|
שם ילד על עץ, שם בין הבדים
וצחוק מתרוצץ עם הרוח
מתחיל לספר, סיפורי ילדים
מדבר ומתאר בלי לנוח
|
כל אהובותיי נשבו
בקסמו של אל השאול
|
כל בוקר זריחות חדשות
כל יום מילים
מישהו מספר למישהי פתיחה
מישהי עונה לו גוף
|
את ישנה
ואני רץ בתוך מוזיאון זיכרונות
בשבילך
שובר פסלים
תולש תמונות מהקירות
|
לפעמים אני זכוכית
שברי ספל ישן שנפל לך מהיד
את אוספת אותי אליך בדמעות טיפשיות
ואני חסר אונים, אני חד
|
יד ביד, בשיער, בכתף
בחלל כוכבי מפורז
הבטחתי לך הכל, שלם
עוד כוכב נופל
קרוב
קרוב מדי
|
ישבנו מסביב לבאר
הריקה
ואמרנו מילים
אולי אחרונות
|
פעם בשנה זולגות דמעות
אילמות
חוצבות קמטים בזמן
מתוך עיניים אפורות
קופצות הדמעות אל מותן
|
אני נוסע
והנוף כשיקוף של כל מה שלא שלי
המרחק הוא פונקציה של תקופות
והגשם של דמעות
|
זכרון אהבתנו
כמו תמונות מתחלפות מהר מדי
במכונת שקופיות ישנה
ואני שחור בהיר
|
ומתי?
ואיך תמיד אהבתי
את כל כולך
בחיי
במותנו ההוא
המנוכר
בנשיקות של אתמול
ובגעגועים של מחר
|
רואה הכל רק מרחוק
מקרוב קורץ, לא נוגע
אני כותב בדו מימד
אני צועק רק כשאף אחד לא שומע
|
שירה וציור ושתיקה
איך קפאנו בטרם עת
ולעד נשאר
מחובקים וקהים
פסל דומם
|
את מביטה בי מתמעט אל האופק
שולח גל של מחשבות אליך
מתלתל לתלתל נחלש לי הדופק
ומחשבותיי כבר קצף לרגלייך
|
הוא כותב: הרוח
כותב: אהבה לבנה
רגע לפני הרגע
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
הלואי
והחזה שלי
היה מוצק
כדעותיי.
נוי-נוי |
|
