|
מר תומפסון אהב שגרה. היה לו, למר תומפסון, מסלול קבוע, מעין
צורת חיים, אותה הקפיד לקיים במשך כל אחת מהשנים שחלפו מאז
מותה של אנה, אשתו.
|
אני רועה את השדים שבשדותי
אל אגם כהה
של דיו ויין
|
ואתה,
רצית לקבור בו פניך
אך נותרת כלוא במקומך
|
הלילה הסכין ליטפה
והבשר נצץ
והקירות נסכו שלווה
בקיפאונם.
|
אינני קורבן יפהפה, זהוב שיער
פניי גסות, מזויפות, זיפים
זיפים
|
נשימותייך עדן
בשנתך
גופך
כסוף כהה
|
בוא, רועם הים
בנחשול מתנפץ.
ברחמי הגועש
ייכרה לך עדן.
|
|
|
מאוד עצוב לי
שאביה האיום כבר
לא מכיר אותי,
אני יושב וניזכר
בתקופה היפה
שהייתה לנו,
זה היה הרבה
לפניי רצח
רבין!
מי חשב אז שמשהו
כזה יכול
לקרות!
ואני אפילו זוכר
איזו ג'ינג'ית
שסובבה לו את
הראש!
מצחיק איך נשים
מפרקות חברויות
של שנים!
יגאל עמיר, בטוח
מתמיד בנוסטלגיה
המשותפת לו
ולאביה הלא כל
כך איום כמו
שהוא חושב שהוא. |
|
