|
הגיעה העת, הגעת לבגרות
ואתה עומד לפנינו ומכריז על עצמאות.
|
ינקת ממני בחרוב הגרון
שורשיך הכית בשרב צימאון,
לאורי התחממת בעת כפור וקרה
הייתי לך כטיפה המרה.
|
יביט, מעליו - ערפילים במחול
אופפים ככישוף ירח כחול,
וחלונות ניצתים כעיניים בורקות,
מעלים כבאוב תחושות עתיקות.
|
ושוב נושמת,
ממלאה ריאותי באויר,
מחדשת רוחי,
מתחדשת.
|
וגדר תיל קרעה בבשרנו
ועורב צרח בגרון ניחר מעל,
כשבאה הגזרה וחתמה על האבן
את אשר חתם הגורל.
|
תחת שמיכת עננים מלטפת
כתונת שמים מכסה את הגוף,
ורוח לילית בעדנה שוב עוטפת
נושאת בכנפיה קולו של ינשוף.
|
מעבר לאופק, מעבר לזמן,
אחרי ערפילים העולים מהמים,
מעבר לקשת הצולחת ענן,
נישא במשב רוחות השמים...
|
אל מול חלוני מתכסים השמיים
בשמלת ארגמן ותכול ואפור,
שני כוכבים קורצים מלמעלה
רוח לילית נושאת משב כפור.
|
זמן רב לא כתבתי, וכאילו נשכח הדבר מעלי,
החרוזים החלידו, המוזה העלתה בלאי,
|
לפנות בוקר, קרן שמש ראשונה, תועה, נושקת ללילה. קר, השמיכה
הדקה לא מחממת אותי עוד, שנתי נודדת. אני קמה ממיטתי בשקט,
הקפיצים חורקים, משתדלת לא להרעיש, לא להעיר את שבע הבנות
האחרות שישנות לידי. יוצאת החוצה, קפואה. רק הש.ג. ואני ערים.
רגע נדיר של פרטיות.
|
|
|
הבמה היא ביתך,
שמור עליו. |
|
