|
נץ השחר
 
" הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי
ביחד.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל
לכל שעור.
זה האור שבנו, לא האפלה, שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנחנו שואלים את עצמנו איזו זכות יש לי להיות
מבריק,יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת איזו זכות יש לנו לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטדק , ודי שאחרים לא ירגישו
בחוסר בטחון?
ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי
מודע, שרות לאחרים לעשות כמונו.
ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, כוחותנו לשחרר אחרים
מפחד"
נלסון מנדלה
נכנסת לחנות לקנות ספל תה. עברתי מספל קפה. כי קפה משאיר ער
בלילות, נותן לבן-אדם לחשוב המון מחשבות להזכר בהרבה זכרונות,
כאלה שהשפעתם עוד לא פגה גם כאלה שאם יסוגו לא יפוגו. כל תא
זוכר, כל תא מרגיש וכך אשאר עדישה כגביש.
|
היא שוכבת ערה בלילות
לא מפסיקה לבכות
עד שפוקחת שוב עיניים
ורואה שמש בשמיים.
|
ואני טיפשה
שלא ראיתי
כי מגיע לי
מגיע לי
|
אני רוצה לשאול אותך
לשים קצת שקט בראש שלי
|
עברה יותר מחצי שנה
ואחרי כל כך הרבה כביסות
|
אני צריכה להגיד לך
בצורה הכי ברורה
|
האם את מקפצת בין העננים
כמו בסרטים
|
היא שם בשביל הירידות
היא נמצאת בשביל התנוחות
|
משהו קטן קטן
יצבוט עמוק בלב
|
אל תחבק אותה קרוב
תגיד בקושי: "בוקר טוב"
|
שיר קטן להמחשה
על אהבה אפלטונית בין גבר לאישה
|
את אוהבת אותי? שאלת והסתכלת אליי כמרחוק. "אני אוהבת אותך
מאוד" אמרת ברוך וליטפת את פניי בעדינות מבינה. "תגידי שאת
אוהבת אותי" התחננת שרק אוציא מילה ולו הכי קטנה שיכולה להיות.
|
הוא הסכים איתי ואמר שזה נכון, אבל לפעמים החיים שלי הם
פרטיים, כמו למשל כמה פעמים אנחנו עם החברים מזדיינים, לכן
לפעמים צריך פשוט להסתלק ולהגיע לבית של אחד החברים הקרובים,
לשפוך את הלב ולהתייעץ
|
|
|
אם ראית מישהו
שזבובים יושבים
לו על חרטומי
הנעליים
זה בטח אחד
שסובל
מהפרוסטטה, וגם
מסוכר |
|
