|
מתבוננת
נושמת עמוק
וכותבת
אניח אותך כאבן מסע
על ראש ההר
וארד אל המישור
עם כיסים קלים
|
אדון הרגש דופק על הדלת בפעימות מחזוריות
כאורח מנומס הוא עומד
כובעו הרשמי בידו
|
השמש שוקעת במערב
הירח כונן במארב
גדודי כוכבים משייפים חדות נצנוצם -
אורם בנדנם
|
אתמול שבת,
ספגת את דמעותיי
וקטפת את חיוכי מערוגות שפתיי.
|
בין גלייך הנישאים
אשייט כאדווה
לוחשת ליטופים
|
אתה מתנחל לא חוקי. פג תוקף השהייה שלך על
אדמת ליבי
|
אני מנהלת רומן עם הפנטזיה, מנשקת את שפתיי השטף הבלתי פוסק של
המילים,
שפורצות
כגייזר מדמיוני ונשפכות במעיין לבבי.
|
אשב בשלווה על מזח ריסייך
אטיל חכה אל תכול אגמך
|
ניסיתי ללכת אחר העקב-אות
בנתיב הזוהר מאבקת המילים
ריח פיה נשב
בין הצעדים.
|
הפרחים בשדות מצביעים למעלה
מלכות שמיים נבחרת ברוב פריחות.
|
האם גרגרי חול יודעים שהם ארמון?
האם כתמי הדיו יודעים שהם תמונה?
|
מכוניות עוברות
חלליות ממריאות
חלום ניצת
והברוש לירח קד
|
מוטלת רצוצת עמל
מרוססת כשברי קרניים
בין זכוכיות,
נטולת זכויות.
|
סופר-נובות קורנות מעיניך
גלקסיית תכול נושקת לשפת אישונייך
המפץ הגדול שולח אדוות רוגעות אל חוף גבותיך
|
אות חוברת לאות ויוצרת מילה,
גוף חודר לגוף ומוליד גניחה.
|
ובירך אדם
חווה שוב נוצרת
מעצם היותה
עצם.
|
יבשתי
מן החיים על פני האדמה
אולי ארווה צימאוני
אם אכנס לתוכה.
|
ג'ונגל של רגשות -
חייתי טורפת ולבסוף,
נטרפת
|
הזבובים והיתושים מחכים שאדום
אשכב ללא ניע כארוחה על מגש
|
ידך מורמת מעל
ידי
ומותירה ירך
יתומה,
|
ובסוף
מסתבר שהנצח זה בדיוק תקופת חיים אחת
ויחידה.
|
רגלי היונה בדרכן להיפגש עם האדמה,
כפות רגליה במדרון מעופה מתכוננות
מתמתחות ונפרשות כעפיפון
מנחת גרגרי העפר בשל עבורן.
|
אני תרמיל,
תרה אחר המילים.
|
רסיסי יתושים דבוקים לעורי
נחים ליד אגלי זיעתי
ליד מעייני מאמציי
|
אני אבן -
קשה ועקשנית
צורתי כאוטית וקודקודיי דוקרניים
שכבות סחף מסתתרות בעצמותיי,
שנים של לחצים תת קרקעיים.
|
ושוב, כציפור, מסתבך בין חוטי שקיעה
געגוע אל הלא נודע,
מדמם מבין כנפיו
תהייה נושנה.
|
כשהוא עזב
עיני האגימו עד הסף
|
אבריק חזותי
אשתטח ואעלים מהמורותיי
כל מילה שאקבל אחזיר בשלמותה
כקרן אור ישרה
וכנה
|
גם הפרחים הסגולים
באדמה הרכה
רועדים משירייך, שקטים
את יופייך.
|
לשחק במילים זה מסוכן.
עטי הוא גפרורי
זיק של מחשבה
|
הדף - לב פתוח
עכשיו מישהו מקשיב למילותיי
|
הלב קורא אלינו מרחוק
בנהרותיו הגולשים אלינו,
כזרועות עם אצבעות זורמות.
|
בשחר נעוריי
יצאתי לטייל
עם זריחות החמה
|
מעבר לחלון,
טיפת גשם מרעידה את פני השלולית הרוגעת.
|
מצפני יקום נצחיים
מועלמים בין עלומים
אלומים במיתרים מתוחים
וחתומים
|
תמיד יוותר הסף הדומם,
שכבת החלל הדקה
שעוביה פחות משל דף הנייר הזה,
המפרידה בין הנפילה לפגיעה
|
הנגיעה בכריכת הספר שעטפת במו ידייך
משיבה זרמי אוויר בין כנפיי, כרוח מן הים.
נוצה אחת מתנתקת משורשה
מיותמת מכנף,
גורלה - כשל עלה בשלכת.
|
צעד זה לא דבר פשוט -
שאל את הצולע הנאבק
לכבוש את המרצפת הבאה
|
נתקדם אחד אל השנייה, אחת אל השני
בתנועה קשתית וסימטרית
עד נקודת ההשקה -
נשיקת פרידה.
|
סהר מבעד לעשב
עין מבעד לשערה
|
שלחתי סודי על פני המים.
כבקבוק חתום הוא נסחף
עם הזרם.
|
נמלה מדדה כנכה בין המרצפות
הרים וגבעות סביב לה
|
רגע לפני שעלה עלומים אחרון
נושר מפניה וחושף לעיני כל
אישה קשת יום
|
על הכותרת אני יושבת
מביטה על המילים מגבוה,
כצופה מגג.
|
קוטפת רגעים ועליהם טיפות טל של אירועים
וחרקים שונים של אנשים, כדי להשחיל לענפים
העירומים, לאצבעות החודרות,
טבעות של זיכרונות.
|
ודרך סדק זעיר
נושרת כנוצה
אלומת להט קיומך
|
מנסה אמבולנס האושר לפלס דרכו, כמו יד המושטת
לעזרה מתוך
הערפל.
|
מסוקים מטילים שמשות נמסות
בשמיים רותחים.
|
אם יום יבוא
ואליו לא אבוא,
זכרו
שאם אינני בשום מקום,
|
מיתריי רוטטים,
כמעט מתפקעים.
משהו בי
מתערסל עם ערב.
|
שום מיקרוסקופ אינו יכול לראות את המתרחש במוחי -
כל מחשבה מחולקת לתת מחשבות שהולכות ומתענפות
עד כדי איבוד העשתונות.
|
ואני שואלת -
לאן התעופפו הכנפיים?
|
רגשות מומטרים כגשם.
ענן מלא טינה
|
פנס רחוב משפיל פרצופו,
מדרכה עומדת שוקטת צעדים נמסים
ואור לילי רך, עמום
|
גם הבטון החלמישי, מבקש ליטוף
בשעת שקטת פעימות זו
של נפילת ריסים ועידון תריסים
|
אנשים עוזבים
אבל אני נשארת
|
נוטר הלילה סיים את משמרתו
נוטר היום מגיע להחליפו, ובידו - הזריחה.
|
האיש הזקן יושב כמו שעון חול
מחכה שהזמן ייגמע
הוא סופר את השעות הדקות והשניות
במרץ מרדים.
|
שקט.
שעות דמדומים מהלכות בצעדים עדינים,
משתדלות בין פעימות הלב לא להעיר את אלוהים,
הוא נח עכשיו לפני מופע הכוכבים.
|
ומלקטת טיפת עסיס אחרונה
שנטפה בסדקי שערי שמיים
רגע לפני נעילה.
|
שמש מאירה קרני מים
נהר מזרים פלגי אור
|
תינוקת קטנה עם עינים גדולות
מניחה ראשה הרך והעדין
על חזה של אמה
|
והילד לעת ערב
ירים מבט תוהה
ומבין שלל הכוכבים הזוהרים
יתור אחר הנקודה השקטה
שתסכים להיות בלונו,
חלומו.
|
גשם מטפטף עליי
ובמקום פתקים אני מקפלת דמעות
|
|
|
כל מה שבועז
רימר מחפש זה
זיון!
פרובוקטור. |
|
