|
 
ירושלמית ילידת 83'.
האמת היא שאף אחד בכלל לא ידע שדוד מצייר בזבל, כי חוץ מכמה
חתולים אף אחד לא עבר אף פעם בגן הזה. פעם דוד ניסה לצייר גם
בחתולים, אבל הם כל הזמן זזו, אז הוא ויתר.
|
דוד לואיס היה אומר: "אין שום דבר שבשבילו שווה להרוג את
עצמך".
שבועיים וחצי אחר-כך מצאתי אותו תלוי מאחורי המחסן.
|
בשעת צהריים מוקדמת היינו נפגשות באזכרה ליד חלקת הקבר הנבולה
בגבעת שאול. לפני שנעלמה במכונית המנהלים שלה, עדי היתה לוחשת
לי, כמעט בהסתר, את מקום ואת שעת הפגישה.
|
אני צועד לעבר החופה, מפלס את דרכי בין סבתות מוחות דמעה לבין
הורים צעירים שמתקשים לשמור את ילדיהם במקום. כולם מביטים בי
עכשיו בתדהימה. הרב מסתכל אל החתן מבעד למשקפיו העבות בעיניים
שואלות.
|
גם בלילות הייתי משאירה את האור דלוק, כדי שלא יעלם לי. הוא
היה ישן לצידי על המיטה הרחבה, ולמרות שלא יכלתי להרגיש אותו
ידעתי שהוא שם, גם כשאני כבר נודדת אל תוך החלומות.
|
בית קטן לא רחוק מהים, שני חדרים בסך הכל. הכפר הקרוב נמצא
במרחק של כמה עשרות קילומטרים. כבר כמה ימים שהגשם לא מפסיק
לרדת, והדליים ברחבי הדירה, מתחת לחורים בתיקרה, כבר התמלאו עד
שפתם. ריח חריף של גוויה טריה מהחוף, שמגיע עד כאן.
|
תקשיבי, יא חתיכת תחתית הפירמידה של גדי, כונפה-לומדת-במכללה
שכמוך.
סתבי.
טוב.
בואי נאכל.
|
עכשיו חיים בבית. הוא קורא פתק שמישהו השאיר לו על השולחן
בסלון. לידו הוא מגלה מפית קטנה לבנה, ובתוכה זרת קטנטנה.
רותם. יש להם את רותם.
|
לא הקשבתי לאמא שלי.
היא טענה שזה מוקדם מדי, קר מדי, רחוק מדי, יקר מדי, ומה לא.
אבל אני התעקשתי.
רציתי ליסוע איתך לביקתה בהרים.
|
ואני, שהכנפיים שלי קצוצות עוד לפני שנולדתי, מנסה ללבוש לרגע
את ההבעה הזאת של אירה ברגעים של הריחוף ודווקא אז אני נזכרת
בהן...
|
אני צוחקת. שמה פס על כל העולם. הולכת ברחוב הראשי עם הראש
למעלה, דווקא. באמצע הרחוב, לא בצד, צמוד לקיר. ואחר כך נכנסת
לבית-קפה. דווקא זה שיש בו הרבה אנשים, ולא עומד בכניסה מאבטח
ואף אחד לא יבדוק לך את התיק.
|
אינני יודע מהו שמו של אותו סיני שפגשתי בחיפה בשנת אלף
תשע-מאות שמונים ואחת.
אולי בכלל אין לו שם.
ידעתי שהוא סיני רק לפי המבט; מילדות לימדו אותי לזהות את המבט
שלהם. זה היה מאוחר יחסית, בגיל שתים-עשרה. ברוב המשפחות השיחה
נעשתה כבר בגיל חמש-שש.
אבל אני ה
|
אתה שוכב כאן עם ארבעים מעלות חום, מבט מזוגג בעיניים, נוטף
זיעה וגונח מכאבים. מפעם לפעם אתה מבקש כוס מים, או כדור, או
מגבת לחה על המצח.
|
"הפרפר..." היא לחשה. אבל כבר היה מאוחר מדי. את תליון הפרפר
הנחתי בכף ידי ועל צווארה תליתי את הלב.
"את לא צריכה את זה יותר."
|
זו שליחות, זו שליחות, ז ו ש ל י ח ו ת. כך הם אומרים לי שוב
ושוב, ואני רק מביט בהם במבט חלול ומנסה לדמיין איך הם היו
נראים עכשיו במקומי, אם להם היו נותרים רגשות, או מחשבות, או
בכלל משהו שלהם.
|
אם הרשרוש היה מהיר ודחוק היה יודע כי איש צעיר ועסוק הוא
הנותן. ואם היה זה רישרוש ארוך, מתגלגל, היה זה אחד מאותם
חובשי מגבעות שחורות שפיאות מסתלסלות להם ומעילים ארוכים ועבים
לגופם, בחום ובקור.
|
דווקא ההתחלה לא היתה כל כך אופטימית. כמו כולנו, היא לא ידעה
מה היא רוצה, ומי היא בדיוק, ולמה בכלל היא כאן. התאהבה באנשים
הלא נכונים, בחרה את כל הבחירות הלא נכונות, הסתובבה בדיוק
במקומות שאסור היה לה להיות.
|
בהנחה שהיא היתה שם אי פעם.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
נעים מאוד,
בדבש-
עוף בדבש... |
|
