|
לפני עשרים ושתיים שנים היא פקחה עיניה לראשונה
לעולם הזה, כדי להיות חלק ממנו, לחוות אותו, להסתבך
מהמורכבות שבו ולעבור בדרכה שלה את מה שכולם עוברים
בדרכם.
ואולי רק בשביל הפשטות הקיימת באושר הבלתי מוסבר הזה
שמופיע עם קרני השמש הראשונות שבוקעות מבעד לחלון
ביום הראשון של הקיץ, העצב העמוק והמכאיב בלהיות לבד
בגשם הראשון, השלמות והקסם של אהבה אמיתית וכנה
שהופכת כל דבר למושלם והבדידות בהבנה שדבר אינו נצחי
וכולנו בסופו של דבר עוברים את חיינו לבד...
עירומה ומתמסרת,
מעניקה את הדבר האחרון עליו הצלחתי לגונן -
לבי.
התאהבתי.
|
אותן גבעות באופק,
מסרבות לחשוף
רגעים קסומים,
להם נתנו לחלוף
|
איך אני בכלל לא אני
וכל מה שקורה סביבי הוא רק מזון לעצב הזה
איך הרעד הזה בי אינו נשלט וקיים
בעוצמה חזקה מקיומי כעת
|
אתה הכל בעולמי שהופך לכלום
אתה פתח לחלומות שהפך סתום
אתה מקור לכעס שהופך עתה רחום
|
הבטחתי שתמיד אהיה כאן לצדך
אז אני אוחזת בידך כשגופך דועך
ועינייך זזות ואולי זה חלום
ובחלומות שלי את מתעוררת פתאום
|
היחידה לה אני היא הכל
וקולי מעלים קשיי אתמול
נוכחותי מחזקת ומהווה
כוחות חדשים וניצני תקווה
|
הדרך מתארכת
מתפתלת ומסתבכת
לא עוצרת, לא הולכת
אני רצה
|
אם החיוך שלי מתישהו ייראה שוב שליו ואמיתי
רק עד שאקלוט שאתה כבר לא איתי
ואם אגיד ששכחתי זה לעולם לא יהיה נכון
ואם אגיד שהמשכתי זה יהיה סתם עוד ניסיון
|
לא רציתי שתגיע שעת כיבוי אורות
שיתרוקנו כוסות היין וידעכו כל הנרות
וכל הקצף יתמוגג מעל פני גופך
שלא יגיע המחר
|
וגם כשהיית רחוק
כשזה התחיל להכביד ולשחוק
בלעתי כל טיפת געגוע
וחיכיתי שוב עוד שבוע
|
בחרתי לחשוב עליו
להילחם בלבי כשהוא נשאב
למסלול ישן המוביל אלייך
בחרתי לחיות אחרייך
|
ולרוחב הבנתי שדפיקות ליבי
לנוכח הימצאותך כאן
הינן זמניות אך חזקות מכל בהווה שלי
והגעגוע שלי אלינו חזק מהגעגוע אלייך
|
ואין להתפשר כי לא מצאתי יותר
ואין להתגבר עד שאתה שוב חוזר
ואני אצלך ביד
כי כל כך פחדתי להישאר לבד
|
הלוואי והיית פה
כמו פעם מתבייש
הלוואי ופשוט היית פה
יותר דבר לא אבקש
|
ועדיין... אותו זיכרון מתוק אפוף ייאוש
אותו רצון רחוק שלא זכה למימוש
|
אני נמסה כשאתה מצחיק אותי
אתה מתקרב ואז מרחיק אותי
אתה רוצה ומנתח תסריטים יותר מדי
קר ומתוודה שחשבת רק עליי
|
היית לי ולא תהיה עוד.
ולא תדע את שסימלת בחיי
|
כל היום ניסחתי בראשי מילות פרידה
שאשמיע לו בעוד יומיים
והכנתי בגדים יפים
בהם לבי ייקבר
|
לא תצא אחריי מהרכב בעיניים רטובות
רק כדי לומר לי שלבך שלי.
|
וזה הכול גדול עליה
רגליים קטנות לנעליה
וכל חייה הם שילוב
בין ציפיות לסוף עלוב
|
יהיו לנו ימים של חורף
(אולי הם עוד יהיו)
יהיו לנו ימים של קיץ
(ימים של קיץ שלא ידעו)
|
אני מקריבה את עצמי
כדי שאוכל להמשיך לייחל
לדבר שאני אפילו לא בטוחה
שאני רוצה
|
אני מצטערת
לא מכירה דרך אחרת
כמה שלא תנסה
איתי זה כבר לא יהיה
|
ואני מתרחקת ממך
ומתחילה להדחיק
כי הרגש מתגבר
וחסרונך יותר מציק
|
ידיים זרות נוגעות בי
מילים שנאמרו עוד פוגעות בי
זיכרונות מרחיקים את המפלט
דמעות גדולות זולגות בסתר לאט
|
אני יודעת שהאוויר עתיד להתמלא בריח שלך
עוד מספר דקות ותתקשר לומר שאתה כאן
אני אקח נשימה עמוקה ומבט עשירי במראה
אזמין את המעלית בה אבחן את עצמי שוב ושוב
|
ועכשיו עוברת ליד אותו הספסל
שראה איך קרסתי כשלך היה קל
בכל פסיעה מחדש הבזק דוקר
של האדם שלעולם לא אהיה יותר
|
ואני כבר לא פה
רק שארית מתחזה
ואתה פה, בתוכי, עדיין
ללא תזוזה
|
לימדת אותי איך העולם פועל
לימדת מה חשוב ומה תפל
לימדת אותי איך להתמודד
הראית שזה בסדר שלפעמים בודד
|
כשהתקווה מתנפצת
ואתה שוב מאכזב
מעמידה פנים
שלא הרגשתי כאב
|
אני מנסה בכל כוחי להצליח להגן
על מי שאני כשאתה מתעצבן
על איך שאהיה כשהכאב יתנגן
כשתפלוט שטויות מבלי להתכוון
|
שוב חושפת עצמי אליך
אל מול השקיעה בעיניך
נותרת פגיעה למילותיך
משלה אותי בשקריך
|
אתה מסתכל עליי במבט הזה שחיפשתי
וזה הורס אותי כי שוב פספסתי
ומתוך המון היית הקש ששבר
והחיוך שאתה אוהב הופך לזר...
|
מאחורי אותן דלתות
אתה חושב שאני לא יכולה לטעות
ושהכל מושלם
מאחורי אותן דלתות
|
צורך שלא מגיע לידי סיפוק
כל רגע לחוץ קשה ודחוק
מנסה להסביר לך כמיטב יכולתי
איך זה מרגיש כשאתה לא איתי
|
אתמול הייתי כמעט מאושרת
והיום גם
אם כמעט הפך להיות
לכלל לא
|
הכל כבר כל כך נדוש
הכל כבר כל כך נכתב
ואיך בכלל אוכל להסביר
כמה אני צריכה אותך עכשיו?
|
משאירה מאיתנו רגעי אושר מחוקים
רגעי פרידה אחרונים חקוקים
|
במשך שנים תמכתי
הקרבתי בשבילך ולא נחתי
ובשניות בהן עצרתי ונאנחתי
ישר שאפתי אוויר והמשכתי
|
מעולם לא ידעת לשאול
נתת לדמעות ליפול
נהגת לברוח מהכל
עד שלבי לא יכל עוד למחול
|
מביט עמוק לתוכי
בחיוך מאושר ומאשר
ולוקח מספר צעדים אחורה.
|
לא עכשיו, חכה עוד קצת
תן לנו לדעוך לאט
גם ככה היה לי ממך מעט
תן לי רק עוד רגע קט
|
אני אחשוב עלייך עם עלות השמש
כי אין לי אף אחד אחר לאהוב
ואז אכתוב עלייך שוב כמו אמש
כי אתה היחיד שאי פעם גרם לי לכתוב
|
אני מנסה לתת סיכוי לאהבה מבוססת
בוגרת וחזקה בה אני לא מהססת
מכל מה ששונה ממך ומנוגד
אבל בלעדייך מרגיש לי כל כך לבד
|
מלטף כמו פעם באותה העדינות
אלא שבפנים נותרת ריקנות
דוממים בחושך לנוכח המציאות
עדיין לא מבין שעשית טעות
|
והנה שוב נסעת
את לבך רק לי נתת
ואמרת כי שלי הוא לתמיד
הנה שוב הלכת
את לבי אתך לקחת,
לתמיד
|
אני שונאת שכל החיים הם שגרה משתנה
וציפייה למשהו גדול יותר
אני שונאת להשיג משהו ולהפסיק להתרגש
כי אין לי יותר למה לחכות
|
ועכשיו בינינו רק השקט
לא בוכה עוד, לא צוחקת
|
מכל שיר ישן אלפי דקירות
התנגנת בראשי פעמים יותר מדי רבות
כתבתי אותך וכתבתי עלייך
כתבתי את עצמי רחוקה מחייך
|
|
|
אף אחד לא מבין
אותי! אני
מינימליסט
בתקופה סופר
ריאליסטית חדשה! |
|
