|
 168359384 נשל אישה
כמו צמח בר
רק מילים יודעות להקסים אותי
|
בשפתיים קטנות את מספרת לי
על החיים הגדולים
ועל דברים ומשפחה
ואני עושה כמו אמא
ושואלת מתי סוף-סוף יהיה לך שקט.
|
בשפתיים סדוקות אני עוד מתחננת
שתהפוך אבנים על פיהם
|
מול לוח מודעות אבל בפינה
מטורפת מבכי ומעצב
מורטת נוצות אומללה
|
וידיי היו עסוקות בלנפנף באוויר
ולהרחיק ממני זבובים דביקים
של קיץ
רגשי.
|
תאבת בצע רודפת-רודפת
ואין לי
שתיקה
|
כמו כתר מפואר מעוטר בזהב
ובאבנים יקרות
כל-כך נוצץ ומתגאה
|
כבר התמלאתי ריקנות
יותר מדי אוויר אני שואפת לתוכי.
|
ושפתיים מוכנות
ללחישות חסרות צבעים
וטעם
|
מהיום אהיה קפואה כמכחול יבש
נושמת כמו סבון
|
שפריריות קטנות האירו דרכי אליך
אני כבר התעוורתי כולי
|
נטבעו בי חיי אדם
קור וכמיהה
וכבר אינני יכולה לפרוש בפניך
את עצבותי
כמניפה יפייפיה הראוייה למבט.
|
צפית בי מתפתלת
בידיים קשורות
מול פרוסה של גבינה צהובה
כמו עכברה קטנה ורעבה
|
פרמתי שלושה זוגות ידיים
והתחבאתי לבד
|
ואתה נרדם, ואני מתכשפת.
ומפלים סגולים מתנפצים בתוך ידיי
בתוך שלמות גרומה
ועיניי הופכות גיצים
|
אצבעותיי כבר נדקרו כולן מחוד המחט
וטיפות קטנות של דם הותירו יופיין על שמלתך
אך אני תופרת
|
צרצרים צדים את אישוני עיניי
ונועצים לי קילשונים בבטן
אני מעגלת את עצמי
ומחייכת
|
שחורה וארוכה אני
זר לא יחמוד אותי
גופי לא זועק לחום
ושפתיי יודעות רק למלמל תפילה
|
|
|
התסכול הוא כמו
חבר טוב, תמיד
הוא שם כשצריך
אותו... לפעמים
גם כמו חבר זבל
חרא דרק...כי גם
אז הוא תמיד שם,
בעצם התסכול הוא
ישות עצמאית על
גבול האוטרקיה
(אם לא מעבר
לזה)
ם. ףץךן, מסתכל
ומתסכל מילה
ופרשנותה (טוב
אז לא). |
|
