|
 306305256
נולדה בברזיל גדלה באר"הב וגרה בישראל.
התמונה צולמה בברזיל, זה פסל הישו הענק המפורסם,
שלוש דקות משם נמצא המנזר הגדול ע"ש סאנטה מריה ובית
היתומים ע"ש רוסריו ריגארדו אלווארז ז"ל, שני
המקומות שהיוו אבני יסוד בחיים שלי.
אני יושב כאן, עם עוד מלא כמוני, כל אחד מאזין לשיחה של מישהו
אחר בתורנויות.
|
זה היה ביום חמישי. הבוקר היה נפלא, הציפורים צייצו בשירה
עליזה ואני חטפתי את ארז טל.
|
זינקתי עליה ותפסתי לה בצוואר. היא נאבקה בי. הייתי מעליה חונק
אותה במו ידי, שזה נוגד את כל מה שלמדתי בג'ו ג'יטסו הייתי
אמור להילחם בה ובמקום זה אני חונק אותה ח-ו-נ-ק!
|
"את אוהבת אותי נכון? אז תשתקי"
|
"לא, אל תבכה" לחש אליו המדבר "מה איכפת לך ממני?" בכה אליו
האדם "לא איכפת לי ממך" ענה המדבר "אני דואג לצמחיי, אני לא
רוצה שיקבלו מיים- זו מותרות, כאן אצלי צריך ללמוד לחיות עם מה
שיש עם הסביבה הטבעית.ואתה- אתה לא הסביבה הטבעית."
|
הרטבתי את הספר של אתגר קרת בדמעות כי אני לא כמוהו ולי אין את
הכישרון לכתוב סיפור כל כך מפגר על חזיר מזדיין מחרסינה
ושילמדו אותו בבהי"ס!
|
מסתכלת החוצה מהחלון, מזג האוויר לא השתנה מאז שנעלמת ועוד מעט
ירד גשם.
|
זה היה יום עצבני שכזה, שום דבר לא הצליח, מזג אוויר מחורבן 40
מעלות בצל, והמזגן לא עובד והדוד נתקע ויש רק מים חמים ושורף
כבר מבפנים, תל אביב לא נראתה כל כך מיוזעת מקודם. כל החלונות
בבית פתוחים והשכונה נראית רגועה, אין נפש חיה ברחובות- כולם
במזגן.
|
הייתי רוצה לגור בשוודיה ולהפגין נגד עליית מחירי הדלק
|
הקהל עומד להקראת היזכור. את מנסה לעמוד אבל נופלת. הרב הראשי
מקריא את המילים שחרוטות לי על הלב. "יזכור עם ישראל את בניו
ובנותיו!".
|
אני אמות כשהראש שלי חנוק בתוך הכרית, העיניים יהיו עצומות,
השפתיים עם חיוך.
אני אמות בתוך הלבד שלי ולאף אחד לא יהיה איכפת.
ולא יהיה מכתב התאבדות כי לא הלכתי לאיבוד- הלכתי לישון ואני
לא אקום.
|
הוא משדר החוצה חום. אור שעוטף את כל מי שמסתכל עליו. במציאות
הוא נראה רגיל אבל יש משהו בעדשה שמשנה הכל.
|
ניסיתי להסביר לה שילד זו לא סכרת נעורים. שילד זו אחריות שילד
זו אהבה ושילד אי אפשר לגדל לבד. היא אמרה לי שאין כזה דבר אי
אפשר.
|
אני לא מכירה שם אף אחד, שום כלום. אני רק יודעת שאם נוסעים
אחרי צמח דרומה מגיעים לדגניה ואחרי דגניה יש מקום שנקרא
הירדנית ושם יש קיאקים.
עם כזה מידע, שלוש חולצות קצרות, אחת ארוכה, מכנס אחד, שלוש
זוגות תחתונים בקבוק מים ושבעים שקל נסעתי לטבריה.
|
קוצ'י התאבדה ביום רביעי בבוקר.ביום שלישי בערב היא התקשרה
אליי. דיברנו למעלה משעה בטלפון דיברנו על החיים והעולם וכמה
כייף יהיה לטוס ביחד בפסח לאיטליה. בערך בשעה תשע בבוקר היא
חתכה. פשוט ככה באמבטיה של הבוקר.
|
"אני יכול לשבת?" "כן ברור" "את כאן לבד?" "..כן.." "למה?"
"אתה רואה את ההוא שם? זה חבר שלי לשעבר." "עזבי אותך,
מכוער."
דיברנו ככה שעה, על החיים על הכל על ההמשך, ואז התחילו לספור
לאחור ואמרת שזה מנהג מפגר וזה לא חג יהודי ואנחנו סתם
קונפרמיסטים ואז נישקת או
|
אתה מכיר אותי. אני לא יכולה ככה לזרוק דברים קיבינימט רק בגלל
שאני צריכה להוכיח את עצמי כבן אדם חזק בעולם אל מול אדם אחר
שנמצא במרחק ים תיכון גדול ואוקיינוס אחד פלוס ימת מישיגן ממני
ובטח גם לא ידע על השינוי הגדול שיחול בי בדקות הקרובות.
|
הבית שלי לא כל כך רחוק מכאן ואולי באמת כדאי שאני אצא לדרכי
אם אני רוצה להקיא בשירותים אצלי בבית במקום באיזו סימטאה
חשוכה.
|
לבכות. למרר על הרגע שבו נגסת בתפוח האדמה הסורר ההוא. כן. זה
שהיה מוקרם בשמנת עם פטריות ובצד סלט אטריות מוקפץ.
עשית טעות- עכשיו לשלם.
|
as the accelerated lights
swings unmistakably clear quickly to my head
|
i am your sacramental sacrifice; i am your neophyte
bloodthirsty for the overkill rush of the afternoons
|
רציתי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך
אבל המילים נבלעו במערבולות של אגו מנופח
|
ארזת ממני היום
את החיים שלך לתוך קופסא
תקליטים, תמונות מברשת שיניים
קצת א. א. פו, והרבה ממני.
|
אומר מילה,
משתתק
ממשיך עם עוד שתים,
|
כסות עניינית של אינפורמציה עולמית,
שכבות של ימים שעברו ממני
|
ואת מתלבשת
פושטת עור אחרי שימלה,
מנסה להתאים את עצמך לסביבה,
טוענת שהכאב נמצא באיך שאתה מתנהג
אז תתלבש
|
יום השואה ואנחנו מזדיינים.
|
יום רודף יום רודף יום רודף, השמיים כבר לא כחולים כמו שאנחנו
ראינו אותם.
|
אל הארכיון האישי (4 יצירות מאורכבות)
|
|
"אין לזה שום
טעם..."
"אין לזה שום
ריח." |
|
