|
ילידת אביב 1987.
(תודה רבה לכל מגיב ומגיבה. אני מעריכה את כל מה
שנכתב, גם אם לא תמיד עונה.)
ודווקא היום, בפאב, לא הזמינה ליקר שוקולד או אחד מהקוקטיילים
החלביים והחלשים הלאה. היא הזמינה יין אדום יבש, אמיתי, כמו זה
שהתכוונה למזוג לעצמה לפני חצי שנה, כשראתה את העיניים הירוקות
שלו מבזיקות אליה. והיום, בתאורה המעומעמת, ראתה את המבט
המופתע והכמעט מאוכ
|
כשהיא היתה הולכת, עקב נוקש אחר עקב בסחרחורת קלה, הרחוב ההומה
פרוש לפניה מפה מקומטת, היא חשבה לעצמה כמה אירוני המצב,
שדווקא ביום קיץ חם כזה עליה ללכת לחנות לקנות תרופה נגד
שיעול, וכמה צפוי הדבר, כפי שאמרה לו באותה הזדמנות, המזל הרע
רודף אותי, והוא הנהן.
|
בין עור לעור דחוסות רק
נשימות קטועות
|
יש ארבעה זוגות עיניים בזירה הזו
שמונה אגרופים
וארבע לשונות נצורות-כדור
|
חשבתי בכבדות ראש מחושבת מחשבות מהורהרות מחשיבה.
ואז
|
השיר האחרון שאכתוב בחיי יהיה על
כך שלא קיבלו אותי לחוג לכתיבה ספרותית
|
(ועכשיו? כאילו הזמן
שייף את קצוותיי.
איני יודעת על מה ולמה - הזכרון חופף
את המציאות פחות ופחות;
אני עונדת אותו עליי
כטבעת עשן)
|
הייתי כלואה בין גבולות האין-אונים שלי -
מתוק ומדבק כמו
פיהוקים של 3 בלילה, כמו
אצבעותיך הזוחלות בעייפות על עורפי השמוט
|
השמיים חמדו את פניי בשלוליות.
במראת השלוליות; הוא אותי -
באבזם חגורתו.
אני חמדתי אותו בציפרניי
המשוחות לכה מבריקה
ובשפתון המנצנץ.
|
השמיים דהו לעת ערב.
ריצודם של גלים על החול
מצית את הקצף באש
|
אחרי שציפיתי עד כלות הלכתי
להפוך את חסד המדרכות הרטובות למשהו
פרקטי יותר.
|
אם יכולתי הייתי פושטת עורך מעליך
שומרת אותו מתחת למזרן
לעת מחסור
|
מבטי נמוך מכדי
להגיע לכוכבים עצמם
אז אני משחזרת אותם
עם אורם שנשלח
ומופיע בלילה
כשהשמש לא חזקה להסתיר.
אולי אלה שרואים את שצריך לראות
זה רק הגבוהים יותר
|
מבטייך מצטלבים עם מבטי בבואתך. כעת
מבטייך הם מספריים.
אין לך מנוס מלרטש בקור
את העור שאינו אוחז היטב בבד.
|
היקפייך מצטמצמים לתוך קימוריה
של האבטיפוס: אישה
לדוגמה. בתבניתה נוצקו הבגדים
|
אך גם עיניי לעתים זרות לי;
דמעותיי הזולגות למקומן וקופאות
כשובל יהלומים.
כנגד האור האישונים נרעדים ומבריקים כמצופים קרח
- הו מרילין, מדוע זה
עצבותך יפה כל כך?
עצבותי פונה אל המראה
ועונה:
יהלומים יפים יותר על הלחיים.
(מה חבל ששיערך אינו סרוק)
|
בכל בוקר עולה מעלייך שמש נוסף.
תחתיו אין חדש,
זאת את יודעת: ימייך באים
ושמש נוסף חולף והנה עוד אחד -
הם מצטברים לכדי דליקה, ואת
מכבה אותם עם מרטיני מכוסית עדינת-רגל.
(מעל ראשך הנאה מתאבך העשן, כאילו אינו יודע לאן לפנות עתה)
|
יד חובקת יד חובקת צוואר ולחי.
אצבעות מיומנות חולפות ושולפות פגמים
ומלטפות אותם כמו היו גורי חתולים עזובים -
סימן אחרון לאנושיות תחת
ציפוי האפידרמיס האחיד הזה.
|
ראשית, דע כי הרצפה לעולם לא תעמוד יציב
וסדקים ירחשו בה הלוך ושוב
|
אני מתקפלת
לולאת העשן שלי מתהדקת
כי אם כבר לבד
לפחות שתהיה סיבה טובה לשתוק
|
עליי את לא תצליחי לעבוד: הבטון
מצפה את אדמת הלס שלך שכבות שכבות,
גס כמו איפור זול.
אני רואה איך תחת כיסוי הצבע
פנייך הקמוטות פוערות בו סדקים.
|
איש-איש ובחירת שמיעתו.
והרי אין זה משנה מה אומרים, אם
טרם למדנו להניח את האוזן על פסי הרכבת
ולהקשיב
|
עורי מתח את גבולותיי סביב כל הדירה
|
כשלונה של דרכי הנמהרת
יהיה לתמרור אזהרה:
התרחק - כך אני שוב אומרת -
הגרוע יבוא במהרה.
|
אין רחמים בשמי הסיד של החורף
אור חיוור מכה בי חזיתית,
מפקיר פניי למתבוננים.
|
לא רציתי שתשמעו אותי גומרת
ובכן אני מדליקה ברקע מוזיקה קלאסית
ופתאום הזיון מתמוסס בחום הכינורות והופך
התעלסות
|
המיקום - בית קפה אופנתי. התאורה אפלולית, בעיקר אדום-כתום.
על הבמה שולחן ושני כסאות. הכסאות והשולחן עשויים מתכת ועומדים
על רגליים דקיקות (סגנון מודרני). על השולחן מפה ומפית, פמוט
זכוכית עם נר כבוי, מאפרה מזכוכית עמוסה בבדלים, וצלוחית
מזכוכית דקה
|
צעדיה של הגב' שמואל היו קלים יותר ויותר עם כל צעד, כאשר היא
ירדה בצעדים מהדהדים את שתי הקומות שהפרידו בין הדירה לבין
הרחוב. בדיוק כאשר יצאה מן הבניין אל הרוח הקרירה שבחוץ ופנתה
לכיוון החניה, נשמעה מנגינה צורמנית שאמורה היתה לחקות את
מוצארט.
|
צולם בקיבוץ גברעם בנגב הצפוני.
|
אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
|
|
כולם חושבים
שאני פסיכית וכל
שאר העולם
נורמלי. אני,
לעומת זאת,
חושבת שאני
נורמלית וכל שאר
העולם פסיכים! |
|
