|
 73861915
נולדה בשנת 1986. כנראה בטעות (מי בעצם לא?).
מאמינה שאנחנו זן מאוד נדיר, לא בטוח לטובה.
התחילה לכתוב בעיקר מתוך שיעמום, אבל התאהבה בתחום.
ו...
זהו.
אני מסתכלת על ה"חיים שלפני" כמו שמכנים אותם כאן, וכל החיים
שלי עוברים מולי, עלק "כל החיים" הרי מתתי רק בגיל 16.
יש כאן מין הסכם כזה שמי שנרצח, נדרס, נאנס או היה ילד מוכה
מגיע למקום הטוב, "גן עדן" בשפת אנשי כדה"א.
|
והיום אתה איתה, עם מי שלפני כמה שנים הייתה החברה הכי טובה
שלי. אתה איתה, ואתה אוהב אותה.
|
מוכר הארטיקים כבר לא היה שם כדי שאני אקנה ארטיק, וגם בקבוק
הקולה נגמר. התחלנו לדבר. בהתחלה זה היה כרגיל, הוא התחיל לספר
את הסיפורים שלו, על הקופים שגרים מעלינו, על יחסי מין עם
בעלי כנף, ואת כל שאר הסיפורים 'שלו'. אחרי זה, הוא שתק. הוא
אף פעם לא שתק כשהי
|
הלכתי. הלכתי בתקווה שאני אמצא תשובה בדרך. חיפשתי תשובה.
החבר הכי טוב שלי, והרגתי אותו, בלי לדעת למה, וכל מה שנשאר לי
לעשות זה לחפש תשובה. ברחוב. אצל אנשים. במקומות שלא הכרתי.
|
נכון, לא היו לה ציונים גבוהים, גם לא היה את הגוף הכי יפה
בעולם.
אבל היה לה משהו בפנים, שתמיד גרם לי לחייך, לשמוח, ישר
כשראיתי אותה. כל פעם מחדש.
|
כל שנה מחדש הוא שם. נוקש על הדלת שלי, שפעם הייתה כחולה
ועכשיו נשארו רק שרידים שלא התקלפו. נוקש ומחכה עד שאפתח
אותה.
תמיד ייחלתי שיהיה לי את האומץ לשאול אותו למה הוא בא כל פעם,
מה הוא באמת רוצה. אבל אף פעם לא הצלחתי לאסוף כמות אומץ
מספיקה כדי לשאול אותו.
|
היא באה אליי בוכה, הפנים התמימים שלה היו נפוחים מרוב בכי,
היא כל הזמן הסתכלה לצדדים,
נראה לי שהיא לא כל כך הבינה איפה היא.
ורק הדמעות המשיכו לרדת.
|
הלילה, יותר מתמיד, פחדתי. ידעתי שהוא יבוא לחפש אותי. הרגשתי
אותו, את הנוכחות שלו. הרחתי את ריח האלכוהול שתמיד ישנו כשהוא
בסביבה. ראיתי את הפרצוף שלו, שמביא לי בחילה רק מלראות. ראיתי
את הצללית שלו. ידעתי שהוא שם ושהוא יחפש אותי עד שאחד משנינו
ימות.
|
מלא באנשים. מלא בדמעות של ילדים, של אמהות של אבות, כולם כל
כך מפחדים, כל כך חסרי אונים. מלא בדם שנטף מהקברניט אחרי
שיריתי בו. מלא בפחד של אנשי הצוות שבכלל יש להם גם פחד מטיסות
והם רק לא מצאו עבודה אחרת.
|
אני זוכרת איך ראיתי אותו נהרג.... פתאום החיוך שהיה מרוח לי
על הפרצוף נעלם לאט ובמקום זה הדמעות מתחילות לצאת. ולא
מפסיקות.
|
הוא גרר אותי לאוטובוס... היה לו מבט כזה של "תראי, תראי שיהיה
בסדר", לא האמנתי לו, אבל לא יכולתי לסרב לפרצוף שלו.
|
אז אולי אני באמת לא לבד
ואולי, אולי יש עוד כמוני
שיודעים איך זה להיות מ"האלה"
|
אז הוא נגע בי.
ומצד אחד זה היה הדבר שתמיד רציתי,
שהוא, שהוא ייגע בי ככה.
|
עכשיו הכל מסתכם בבור של ריקנות.
|
תמיד צועקים ססמאות,
מצדדים בשלום,
מרססים קירות בססמאות:
'כן לשלום לא לאלימות'.
ואחרי שמסיימים הכל,
הולכים לדפוק את הראש,
בדרך לאנוס מישהי...
|
יש פה הרבה רעש.
הרבה יותר מידי רעש.
|
לפעמים, בשקט, בלי שאף אחד שם לב, אני עפה למרום אחר, שכולו
שמחה.
לפעמים, בשקט בשקט, בלי שאף אחד יודע, אני בורחת למקום בו אני
באמת מאושרת.
אחר- כך בלי שאף אחד מרגיש, אני חוזרת לפה... למציאות...
למציאות הקשה, בה אני רק שק האיגרוף של מישהו אחר, של אמא שלי.
|
אורנה: איך דאגתי לך!!
ערן: איפה כולם?
אורנה: שי וטל לקחו מונית ונסעו.
ערן: מה עם אסף?
אורנה: ומורן חזרה עם אבא שלה.
ערן: מה עם אסף? אני צריך ללכת לבדוק מה עם אסף!!
|
|
|
