|
לפעמים מבינים אותי
בדרך כלל לא
מי שחשב שהבין
זאת טעות שלו.
או שלא...
יוגבו המגיבים . . .
ויבורכו
גופה מגיר חושניות
כסלע משה עת יכה בו המקל.
מתחכך בה בלטיפות
מנורת האלדין שלי.
|
רק שתהיה מוכנה -
לקבל את ליבי הלוהט,
לרכב על סוס אהבתי השועט. . .
|
אישה בידה לוטפת
את חומו העדין של הנר.
מטפסת בשבילי דמיון צרים.
|
כשנמאס לזכור
שצריך לשכוח
אתה רץ הכי רחוק
שרחוק יכל להיות.
|
כשנמאס לזכור
שצריך לשכוח
אתה רץ הכי רחוק
שרחוק יכל להיות.
|
ובתנועה חושנית
(ראשה נטוי לאחור,עיניה פקוחות למחצה,
לשונה מלטפת שפתיה,ידיה לופתות
את שדיה בתנועה חושנית.)
|
מרגיש את הזמן נוגע,
כמו מלטף באיטיות.
געגועיי,אני יודע,
הם מפלט מהמציאות.
|
אני מורח דם כחול על קירות המכונה
הוא גולש לאט לאט
ומצטבר בשקעים שיש לי בלב.
|
לפעמים יורד אני אל המרתף
שם פותח את הדלת בריצפה
יורד במדרגות הצרות הלוליניות
100 במספר
|
ירח צהבהב
בוחל בעלומיי,
ואין הוא מקבל אותי
אל חיקו.
|
יתום האב, כשמת בכורו
קברים רבים חפר.
יתום האב, כבה אורו
מלאו ידיו עפר.
|
יש לך משהו לתת
והוא עמוק עמוק בפנים.
כרוך,חבוי,עטוף ברוך.
אני רעב אליך - מתחיל לנשוך.
|
נכנסנו לים, המים היו קרים.
אמרת לי: "אל תפחד, אני לידך"
בלב צחקתי: 'בעצם זו את שפוחדת.'
שאלתי: "תהיי איתי ? תשמרי עלי ?"
|
והיום נמשח במלכות התוגה.
אישונים נפקחים, רעבים למזון.
אין בשדות תכלית,שוררת הפוגה.
|
המנגינה חרישית.
פוסעת בין צלילים ורודים של שקט.
מתאימה עצמה לאורות
ולפנים האילמים שהיא פוגשת.
|
מדמיין את הציפור
דואה בין חדרי חיי
נוקשת על דלתות
שפחדתי להודות
בקיומן.
|
נרוץ קדימה עד שנשתגע.
נצעק מהנשמה את הכאב.
הלילה את יפה , אני נוגע.
לחום גופך...
|
"שכחתי ילד,
אותך."
ואביך עזב כשאש בערה.
האם מצאת אי פעם
את אותו הגפרור ?
|
עוד תמימות נגזלת
מעוד נשמה.
הטומאה פושטת
ב ע ל ט ה.
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
אני תמיד אוהבת
להכנס לדף
האחורי ולקרוא
בדיחות על השואה
ולספר אח"כ
לחברים שלי.
למשל, "איזה
אוכל היו אוכלים
בשואה?
שניצולים!"
או "מה זה ילד
בשואה? ילדון.
מה זה סבא
בשואה? סבון!"
ובעוד הם
מתגלגלים מצחוק
על הרצפה אני
לוקחת את כל
הקרדיט לעצמי... |
|
