|
נולד ב-11 בספטמבר, 19 שנה לפני "האירוע", אבל
הסמליות חיה ונושמת.
יש שירים, שלשמוע אותם ממלא אותי בתחושת חום נעימה.
כל אחד מהם מייצג אצלי משהו, מישהו או זמן. לי כל
שיר נושא מזכרת.
אז כן, עוד קצת: סטודנט, פסיכולוג בגרוש. אוהב לאהוב
אבל לא תמיד מראה את זה. ולפעמים פשוט לא אוהב. מחפש
את הדרך ולומד על עצמו ועל החיים כל יום מחדש.
פולניה ממורמרת.
אוהב לראות שמש מחייכת וגשם יורד, מחכה לשלג שירד,
לשמוע את הים, להסתכל על המדבר, להריח נרקיסים
ולראות מים זורמים.
אוהב, אבל לא עושה את זה מספיק.
אוהב להתכרבל מתחת לשמיכת פוך כשיש בחוץ רעמים, ביד
כוס שוקו עם קינמון ורום, להירדם מול הטלוויזיה עם
החתול, להסתכל על אנשים מעניינים ברחוב.
כותב על הרבה דברים, אבל בעיקר על עצמו. אבל לפעמים
לא.כל דבר ניתן לפירוש אם רק מנסים. אבל לא תמיד
בדרך הפשוטה.
הוא הסתכל עליה, על בטנה העולה ויורדת, עיניה הירוקות עצומות,
ושערה פרוש על הכרית. הוא נשם אותה, ריח של זיעה ושמפו מתקתק,
שהוא כל כך אהב, עם ריח של בושם חמצמץ שהוא קנה לה ליום
ההולדת...
|
מה מיוחד בעוד תוסף ל"וורד", אתם שואלים? גם אני שאלתי. ובכן,
"עם הדיסקט, במבצע, תקבלו גם כבל שמתחבר ליציאה הסיריאלית של
המחשב..." ומשם לשתי מדבקות קטנות, הנה! רואים בתמונה, כמו
שמדביקים לחולי לב בשביל לבדוק כל מיני דברים של רופאים.
|
כמעט חטפתי התקף לב - השעה שבע וחצי בבוקר, קיץ, אמור להיות
אור מסביב, אבל במקום זה, היה חושך. כאילו, זה לא שלא פתחתי
עיניים, אלא שפשוט לא היה מה לראות. חיפשתי את החלונות בגישוש
עיוור ומצאתי שהם פתוחים, לחצתי על המתג של האור והוא היה
דלוק, ובכל זאת היה חושך
|
זה מרגיש לי כמו צריבה של מדוזה. אבל לא כזאת שברגל, אלא כזאת,
שאם מדוזות היו יכולות לשחות בדם שלך, הן היו עושות בלב.
שבהתחלה זה כואב נורא, אבל אז אתה שוכח את המדוזה, ונשאר לך רק
צריבה כואבת כל הזמן.
|
אחרי 20 שנה הבנתי שמספיק. אני גר באותה דירה צפופה, אין לי את
הפרטיות שלי, ואני חייב למצוא לי דירה חדשה.
|
בהתחלה, זה לא היה רציני. רק קצת אפאתיות זמנית לסביבה.
אחר-כך, כשהם הפסיקו לתקשר סופית, לקחו אותם לד"ר פיינגולץ.
"הא. זה לא רציני" טען הדוקטור במבטא ייקי לקול מחאותיי הרמות.
"תוך חודש חודשיים זה עובר."
|
בדרך לתחנת האוטובוס ראה איזה מישהי, עם ילד, יושבת ליד הבנק
ברחוב. היא הייתה עטופת סחבות וראשה היה מכוסה, כמו ההם
בתמונות שהוא תמיד ראה מכל מיני מקומות בעולם שיש בהם מלחמה.
היו לה עיניים שחורות, כבויות, סובלות, שראו הרבה בחיים.
'עצוב', הוא הפטיר לעצמו בשקט
|
בתוך הביצה היו הרבה צפרדעים, ביניהם גדולים יותר, גדולים
פחות, וגם כאלה שהיו פעם נסיכים. כטבעם של צפרדעים, הם ישבו
בביצה שלהם, דיברו על הא ודא, דנו בענייני החיים, שיחקו קצת
|
יום אחד קמתי כרגיל (עוד לבית-ספר). על הכרית לידי שכב איזשהו
שדון ירוק וקטן שנראה לי מוכר. צווחה קטנה ומבוהלת אחת כשהערתי
אותו, ופלופ! הוא היה סגור בתוך בקבוק טקילה, בלי יכולת לצאת
משם. הוא רק ישב שם וחייך להנאתו, משתכשך ומגהק.
|
שיט!", היא שמעה את עצמה אומרת, "כבר תשע, הוא אמור להגיע כל
רגע".
היא בדיוק נכנסה למקלחת כשהיא הסתכלה על השעון. בשעה האחרונה
היא הייתה עסוקה בלדבר בטלפון, עם החברה הכי טובה שלה, וניסתה
לחשוב לאן הוא יקח אותה.
|
אני לא אוהבת להיות במצב הזה. אנשים שעוברים פה חושבים שאני
משוגעת, שאיבדתי את השפיות שלי לחלוטין.
אלוהים כמה חם. תודה לאל שהדרך מהשוק היא בירידה. אני חייב
לקנות לי עגלה כזאת של זקנות.
איך אני שונא לעבוד בשישי בצהריים, ועוד איזה חום.
|
"אני לא מוכנה לנהל איתך את השיחה הזאת כשהיד שלך תקועה בתור
הכוס שלי!", היא אמרה. היא תמיד הייתה קצת רכושנית. היא, זאת
יעלי שלי.
יעלי ואני מכירים כבר כמעט 5 שנים. במרץ, 5 שנים.
|
|
|
הייתי במסעדה
מזרחית - ולא
היו שם
סינים!!!
(ג'ונסון
מתלונן) |
|
