|
הכתיבה שלי היא לא 'יצירה', בעיני היא יותר 'תהליך'.
אין לי שום יומרות ל"הנציח" את עצמי או "להשאיר
משהו" אחרי. אני גם נוהג לזרוק את רוב הדברים שאני
כותב לפח בלי הרבה יסורי מצפון.
די לי בכתיבה עצמה.
בתור אקסטרוורט מופנם, היא דבר מאוד אישי בשבילי,
ולמרות זאת, מסיבה שעד עכשיו לא ממש ברורה לי, אחרי
כמה שנים של התלבטות, החלטתי להתחיל להעלות את
הדברים לאינטרנט.
שויין. להתראות בתגובות.
והערה אחרונה לפני פיזור:
אני הכי שמח עם תגובות שמעירות לי על יצירות
ומאפשרות לי ללמוד קצת. אין לי בעיה עם ביקורת
שלילית וגם אם אהבתם משהו - ציינו מה בדיוק. זה
עוזר. על אמת. ותרגישו חופשי לשים לי הפניות לדברים
אחרים שאהבתם או שלכם.
בבנין רב קומות ננוחם.
הצחוק של אנדי התגלגל מקצה לקצה. כל גופה הטלטל. עורה השחום
הבריק באור השקיעה והצחוק הצחור שלה בהק מעל לאדים של הקפה. לא
יכולנו להימנע מלחייך. יש לה צחוק מדבק לאנדי.
|
שומע את הנשימות המהירות, החופזות.
מרגישים שהשיא קרב והולך.
גופי נדרך להסתובבות מהירה.
דג מלוח.
בתנופה ראשי נזרק לאחור, עיני כבר פקוחות לרווחה
הצוואר עוקב אחריו ושאר גופי מציית.
|
תאונה קשה. אמצע הלילה.
הקשר שלנו שכב על הארץ. החזה שלו עלה וירד בכבדות והחרחורים
שלו נשמעו עד לצומת. הוא נשם רק בקושי. אני הייתי מבוהל ואת
נראית אדישה.
|
הרחם שלי דיבר עם החצוצרות ולא זכה למענה. עונה צחיחה לחלוטין.
הגבר שלי שוכב עירום.
|
הפנים שלך קרובות מידי ואת מטושטשת. מחייכת באי בהירות. מנשקת
את שפתי שאינן משיבות לשאלות הקטנות הקבועות שלנו. אתה אוהב
אותי? נושכת אותן. בעדינות. מנסה להעיר אותן. אתה רוצה להיות
איתי עכשיו? הן נמתחות לצדדים. את מצליחה לגרום לי לחייך.
|
רוב שעות היום היא היתה ישובה בכסא נדנדה, בכניסה ל"חדר" שלה,
נעה קדימה ואחורה. מנסה להדוף את הזמן שמקיף אותה, להרחיק אותו
מכסאה.
|
היה ברור שהוא לא ישרוד הרבה זמן. כמה זמן לווייתנים יכולים
לשרוד מחוץ למים? אפילו במופעי הקרקס המטופשים הם קופצים ומיד
חוזרים למים. הוא הרגיע אותי ואמר שהוא לוויתן לא רגיל.
|
גברים סופרים את החיים במלחמות. זה היה ממש בסיום מלחמת יום
כיפור. אחרי חציית התעלה. נפגשנו בבית קפה בתל אביב...
נשים סופרות חיים בלידות. עשרה חודשים הייתי בהריון עם גלעד.
שנה אחרי שנפגשנו הוא נולד...
|
נקבה, 30, אף, גו, רגליים
מחייגת שוב ושוב, מקווה שהפעם אולי תישמע נקישת מענה. אוזנה
המיומנת מדקלמת את ההודעה הסינטטית והיא מתלבטת פעם נוספת אם
להותיר סימן. שיקולים טכנולוגיים מזוהי מספר מתערבבים בתחושות
דחייה אמוציונלית. לעזאזל.
|
השכבה הראשונה שלך היתה האיפור. אחרי שבכית, אפשר היה לראות
שצבע עורך חיוור יותר.
|
צירומי אוזני מבקשים להיקרע
נפשי תרה אחרי
רופא בחדר המיון
|
זו לצד זו
רובצות על גחונן
עדר ממותות כסופות
|
מגולוונת
אהבתך אלי
מחוסמת ושרירה
|
אימי מתה משיברון לב
לפני עשרים שנה.
דיברתי איתה על זה אמש,
על קפה ועוגת גבינה.
|
רקדנית הבטן עגולת הצלעות
מחייכת בסלסולי החליל.
ירכיים מנסות לתאם עמדות
עם אורחים מגירי שטרות.
|
קמטי חיוכה יימוגו בפחד
שוליו ירכינו מבט.
הנרייטה הולכת הביתה
בדרך עפר חבוטה ולועגת. לאט.
|
אנשים של מגע
לפעמים נמקים ליד
אנשים של מחשבה
|
סרקתי את גווילי האש
ברזולוציה מדהימה
|
מתוך האצות שצפות יצוץ נרקיס מרקיב
שריחו המתקתק מערפל את הביצה.
אדוות הסחי ילטפוהו ויוקירו התפעלותן
מיופיו
אך ריחו יסנגר בחוטמכם
הוא זכאי
לעוד הזדמנות
|
האויר נדחק לחלל
במהירות
בחדות
מנדנד תדרים שרק אני
שומע.
|
המחשבה אודותייך הופכת בנאלית
באמצע היום
אחרי ארוחת צהריים
|
כשאת מסתכלת לי ישר בעיניים
|
נחשול של סמבה
מתפתל באויר
בתנועות קטנות של אגן
|
בשקידה
אני אוסף את הרגעים המעטים
שנותרו לי איתך,
איתם.
|
גהר עלי
בליריות,
את אומרת,
גהר עלי.
|
להטיל את שמיכת
המילים על ראשי
ולהכות.
|
מילים ארוכות בלטינית
מעגלות מלטפות ממאירות.
|
בתירוץ פונה אלייך לעגל את השפתיים ולהגיד מילים
כל תנועה מחליקה את הסנטר פורט עגול על מיתרי הרוח
מניעה שריגי צוואר, מותחת צווארון וי עמוק.
|
עורפו ממלמל דבר מה
שאיני שומע ממקומי,
אבל זוויות עיניה מקמטות
חיוך, ששמור לו
רק לו.
|
הולך עם משקולת בחזה,
חי עם שעון.
|
אהבתנו מורכבת מכיסופים
קטנים, ארוגים זה
בזה,
כמעשה מחשבת
שריון קשקשת
|
דחוף במלוא הכוח
ספינתך לצלוח
ימים
טובים יותר
|
רגע שנופל
מיד אחרי גשם
פוצע לי שיר.
|
רך וחד מגע
לא זוכר
גוף לגוף
מבע עין
פשוט
|
נמתחת הבליסטראה
מיתרים שלובי אצבעות
שרירים רועדים
נשיפות הבל פינו
|
בצלילה העמוקה
אחרי ביתוק קרום המים
זכרון פנייך
בקרקעית הבריכה
טרם
טביעה
|
רואים לך את כל האדרת האדומה
שנעה בחתוליות אחרי טריקת דלת
כמו לשון אש מלחכת משקוף מקולף
מותירה אותנו. אדם ומשקוף.
|
בליעה, ליעלוע
שני כדורים בגרון
פיזור כימיקלים
בחלל הגוף
|
נדמה שכבר הרבה מאוד
קרה מאז דיברנו
|
חזרתי למדים
לטון הדיבור הסמכותי
להליכה הבטוחה
|
אמיתות וחצאיהן מתגודדות
בחצר. שעה ביום מותרת
להן לבצע חיליפין בחשאי.
|
גוף ישכן מילים
שמתחילות בח'
חרטה, חמלה, חורבן
|
קילפתי ממך
שכבה.
עוד שכבה
להזין גוזלי
בפגרי רגשות.
|
אני יוצא ובא, הולך ושב
ואת ממתינה בעינים רעבות
אבל יאו מינג משפיל מבט
ואני בוהה בו וברצפת הפרקט
|
הייתי ידיים שחורות שאוספות לך כותנה
תחת מגלב שאוהב את גבי הוא כואב
והייתי מבטים שחומים עם שטנה לבנה
מייחל לחופש ודבק ביצול
הייתי סוסים יגעים שחורשים למבול
|
בכח אקטוף, בכח אקלף
אגרד שכבת אותיות
עקשנית
|
בן האל לא היה כאן היום
נסע לבקר
לומר שלום
חברים קרובים שחיים
כמעט באותו המקום
|
יושב עכשיו עם האדס,
במורד הדיונה בצד השקט.
מאחורינו שדירת החול כגבנון קדמוני,
אותה רק רוח תניע חרש,
גרגר גרגר.
|
השריקה שבלב
מעירה חורים פעורים
מתרדמת החורף
|
שחר לפתחי
בתנוחת לביאה
נדרכת,
נקמשת בעשב
|
חלזונות לשונך מותירים
זיכרון חורפי מרוחק
איך היססתי
|
ולפתע אתה קולט
שבסכין הדיו שלך
חתכת פרוסות דקות של
לבך.
|
כבסי אותי
יחד עם הכביסה המעורבת
בלי למיין אותי
בלי לבדוק נותר דבר בכיסי
|
כישוף היא הטילה
כישוף
יד קמוטת לקח
חורצת בלחיי
|
מסתכל על גוף ישן
חולמת, מיתרים רפויים
אצבעות של אור מלטפות,
מחליקות את הקמטים
|
אז הייתי
ממש עם תחושות ועם רגש
אחר, שאינו נקמה.
|
החיים מתחילים בשתיקה
לא בצריחה כמו שרואים בסרטים
לא בדם מגואל
לא בדחיפה
|
כבר מקננת בי הדרורה
המפוחדת פרועת נוצות
חרדה את קינת הליל.
|
כששנתי תחטוף אותי
אל תיעלבי
דמייני אותי חובק אותך
ממלמל באוזנך
מיני מתיקות.
|
עיניים קומצת בכוח
חיוכך המתוח נאחז בזרועי
|
את אוהבת להריח קפה
לא לשתות אמיתי
|
טווי חוטי משי רכים
משפתך אל ריסיי
|
מדויק ובאופן מדוד
התפרקתי
כל טלטול של כתפיים
כל דמעה
קול יבבה
|
בפינה של המיטה
מהבהבת תמונה גרומת
איברים שהיתה
פעם פנתר שחור
|
מחמלי
רחומה שלי
הפכי תוכי לחוץ
ראיני עירום ועריה
|
יש לי מלחמה יד שנייה
מהבהבת לי מפינת החדר
מדברת אליי בשפת אמי
|
בכניסה למשרדי המס,
אני מסתודד עם רואה החשבון.
אינני מוכן לשלם עוד,
הם גבו די והותר, לוחש לו.
|
אנחנו מגדירים מעגלי אינטימיות
זה את זו אני כאן אנחנו
|
מפרצת,
יכולה לגרום למחשבה
מסוג חדש.
|
בטווח של שעות
נמצא אושר גדול
במעבר מפה לשם
וחזרה - האושר
מחליף איתי צדדים
|
קרסוליך קשים
נפוחי מאמץ
עמידה על שלך
|
טרם אשיק אל חזך את בקבוק השמפניה
אבדוק את קוער בטנך
היכיל מטעני
|
סונאטה של רשומון אורבני
מרתה:
אני חושבת שמעולם לא היה לי באמת טוב
אני חושבת שמעולם לא אהבתי באמת
אני חושקת בגבר שיהיה לי בן זוג
שיהיה רגיש
שיהיה חבר
שיהיה מאהב
שיהיה קשוח וגברי
שיהיה רך ומוחצן ורגיש
שיהיה אני
|
בוחן משקל גופי
לפי רצועת השעון שעל אמת היד
|
כמו נביא של פגע
כמו שליח
נידונתי
לגלות במין חוש
לא שלי
|
באודיטוריום
עגול ספסלים
תלול מדרגות
שוחרי הידע מוציאים ראשם
|
משהו שפוי מאוד בדרך
בה סיימנו את השיחה ביננו
|
לימין, לשמאל, לשמאל, לשמאל, לשמאל
לימין, לשמאל, לשמאל, לשמאל
לימין, לשמאל, לימין
אני מתרכך,
אני קצין.
מיספרים רצים לי בראש,
מי למוות
מי לחיים.
|
סף הדמע שלי יורד,
הוא מזדהה עם הכינרת.
|
בדממה המוחלטת
בין מקפצה לפני מים
שמעתי רק
שאיפת אויר קצרה
מהירה
כשפחדת עלי
|
הברכות הקצרות החביאו בדש
המון סקרנות מרוסנת
|
בלשון המתגלגלת
אני חושב על עיצורים
גרוניים
|
הזמן זז אחרת בפוקרה.
השמש נעה לאט
מפלחת את השמיים
הכי כחולים
בעולם.
|
צרודה.
צרובה בחריצי היום הארוך שעבר עלייך.
קולך מנתר בגושים כמו מטר אבנים
שמתדרדר על גג מכוניתי.
|
השאלה כמובן,
היא האם אוכל
להקסים,
גם אחרי הקפל הראשון,
אחרי השלושים.
להיות נאהב,
להשלים,
בלי הקסם ההוא
שאותך העלים.
|
ואתה תעביר אגודלים מחוספסים מהפריפריה למרכז
תחדד את הפער החברתי בין רגלי לשיא חדש
ואני אתחנן לך - עוד ככר לחם, עוד אחת, עוד.
|
רהיטות המילים שסביבי
דוקרות אותי בצלעות.
אחפש את היציאה
בידיים פשוטות
ממהר אוויר לחזה.
|
זה איזור של יהודים,
קרוב לבית הכנסת.
אין כאן שלט כי לא רוצים
למכור לכל אחד
|
תערי לעצמך
את חוד להבי
חוצה את יבשת בטנך
בוקע
|
היום היה יום טוב,
כי למדתי לקבל,
ולהודות
ולטפל
ולאחות
ולהקל
ולהרפות,
אז חייכתי.
|
שיעול כבד
מתגלגל
מעמקי ריאותיו
|
כובש את פניי
בקרקע רכה
מקפיא נקבובית ושיניים
|
ברפרוף מילותי
אתחבר לגרוע
ברגעייך
|
שלום.
על מה?
עלייך.
ושיחות?
אין בינתיים. רק שתיקות.
|
צהלה עצבנית שואלת
צונפת בעורפי, מסמרת
ותשובה מסוכרת אין לי
רק שמש יוקד ואימה.
|
בהליכה מהירה אני חושק
בשקט שיש בין הבתים
|
צמדי מילים
קפואות
גולשות במוחי
ונעצרות בקרח שפתיי
|
זרימה בבתי שחי פלדיים
נושאת אותנו לחלל
|
הזמן שלוקח לי להגיע
לצומת שקבענו בה
גורם לי לספור
|
מבכירה הבדידות
אישית לא כואבת
פשוט התרגלנו לצורת המחייה
|
יש לראות מעבר לרגע
לדעת מעבר למילה
להרגיש מעבר לחושים
אבל הכאן והעכשיו
|
תיקון עולם דרוש
תיקון הרגע שלי
יבוזרו נשימותי לבעלי האחריות
|
החלפתי דמעות בחוסר שינה
זה סוג מקובל אצל אנשים שבגרו,
יותר יבש
לעיתים פחות מביך.
|
שברתי מסגרת אחרי מסגרת, עיגלתי פינות בדקתי
|
אל הארכיון האישי (54 יצירות מאורכבות)
|
|
"סליחה מה
השעה?"
-מתוך "100
משפטי פתיחה לא
מוצלחים בכלל
אלא אם כן אתה
אחושילינג
חתיך". |
|
