[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תודה על כל התגובות, שמגיעות גם שנים אחרי שכתבתי את
הסיפורים האלה.

בימים אלא אני כבר לא יוצר תחת השם "אמיר טימור",
אלא תחת השם Eitanath.

לפני מספר שנים יצא הספר
Eitanath - Tales of a Baba
בהוצאת
Spiritual Beings (לינק לאתר מצ"ב למעלה)

אשמח מאוד מאוד לשמוע את דעתכם!




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
לא רציתי לעבור לבית ההוא.

הייתה לי הרגשה רעה. כמו חלום שפעם חלמתי או אולי הייתה זו
תחושה מנבאת רעות.

כך או כך, לא רציתי לעבור לבית ההוא.

אבל מתווך הדירות שהחברה שכרה בשבילי, כבר החל להראות סימני
חוסר סבלנות.

"תוציא אנחה. בשבילי. רק אחת. אנחה".

אף פעם לא אהבתי את תל אביב.
לא יודע למה, אבל אפילו כשהייתי גר בחיפה ובא לתל אביב לביקור,
הייתי מסתובב וחושב עד כמה אני לא אוהב את תל אביב.

הכל שיגרתי. שליו. משעמם.
אפילו אשתי היפיפיה אינה מצליחה עוד לעורר אותי, אבל נראה
שבזמן האחרון זה כבר לא כל כך משנה לה.

ביום בו שיר התחיל לראות צורות, אנשים צחקו.
הוא סיפר על דימיונות מוזרים, צבעים שמתחלפים על העלים, כלבים
שמבינים.
דברים שגרמו לכולנו לצחוק, להאנח, ולהיות מאושרים שאנחנו כאן.

זה החל כמו כל יום רגיל.
אבל האחד ביוני לשנת 1976 היה, עבור אנשים רבים, תחילתה של
היסטורית האש שבאותו היום החלה לבעור.

"ויברא אלוהים את האדם"
אתה מביט במכונית הכסופה.
"בוא" היא קורצת "בוא נראה למה אתה מסוגל".
אז אתה פותח את הדלת, מתיישב, מניח לדלת להטרק, ומתרווח.

לא ברור לי מי האידיוט שהדביק לי את הכנפיים האלה לגב.
אני ממש לא מבין איך הוא חשב שאני אצליח למצוא לעצמי חברים,
ולהיות כמו כולם,
כשיש לי כאלה כנפיים ענקיות מאחורה.

היא צוחקת בהנאה ופיה תר, מגשש, ומוצא את שלי. תופים מכים
באוזניים בעוד אני מגלה שאני מנשק את הבחורה הכי מדהימה
בעולם.
היא שולחת יד בטוחה לפאוץ' שלי ושולפת את הקרטון האחרון שלי.
היא יודעת הכול, החמודה. צריך להתחתן אתה, בחיי. אין ברירה.

הרוח הכתה בפניו הכהות אך מבטו נשאר איתן.
למרות שלא לבש דבר פרט לפיסת בד שחורה הכרוכה על חלציו, לא חש
בקור כי אם בחום הקורן מגופו.

בעומדו כך ללא ניע ראה הכול.
את ההרים העצומים, את מרחבי הפרא למרגלותיהם, ואת כל החי,
הצומח והדומם בתחומם.

"מטרת סוללה! מטרת סוללה!"
מתעורר בבהלה, וקופץ מהמיטה. נוחת ישר על השכפ"ץ, ותופס אותו
ביד אחת ואת המדים ביד השניה.
מגיע לנגמ"ש הפיקוד בתחתונים ומקבל עדכון היסטרי מהמאזין.

הגננת אמרה לו לפני כולם שהקלבוסת שלו לא נראית טוב, ושילך
לרופא.
אשתי קיבלה את האטרף: "היא נורמאלית? תגיד לי אתה. ממתי עושים
צחוק מכאלה דברים..."

פגשתי אותו במסיבה, עיניו כמו נמצאות במקום אחר וכל הוויתו
מדברת. והרבה.
מקום משלנו, מוסיקה, וכמה אנשים טובים.
לא דרוש לנו הרבה כדי להיות מאושרים.

שומע אבל לא מקשיב. במקום זה, מתרכז בנשימה נכונה. נשימה שתפיק
את המכסימום מהעטרן והניקוטין שבסיגריה.

"לפעמים אני מרגישה כל כך קרובה אליך. כאילו אני איתך כבר
שנים, אתה מבין? ככה אני מרגישה עכשיו."

פתית השלג גרשון נעור משנתו.
הוא התבונן סביב ושמח לגלות כי הוא אינו לבדו.
מיליוני פתיתי שלג כמוהו ריחפו בסביבתו, רחוק ככל שיכול היה
לראות.
"איזה יופי!" הוא פנה לפתית השלג שלידו "הנוף מדהים! תראה איזה
הרים משגעים, והאדמה כל כך רחוקה!".

את עוזי אני מכיר לא מהיום.
בעצם, "מכיר" זאת אולי מילה חזקה מדי כשמדברים על עוזי.
אף אחד לא ממש מכיר אותו, הוא, כזה, מופנם. לא מדבר הרבה.
לפעמים הוא עונה על שאלה ששאלת לפני כמה רגעים וכבר שכחת ממנה
לגמרי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
הייתי אתמול בהופעה
של להקה שממזמן כבר התפרקה.
הזמר עמד על הבמה ושר להיטים,
ואני עמדתי שם, מקשיב לפרקים.

אני רוצה להיות בן 17 שוב.
להאמין שאני ברומו של עולם.
שאני תמיד אהיה שונה מהם, הבורגנים, ושאני מעניין, וחכם, ויפה.

הם אמרו לי לחפש את משמעות החיים,
אבל, בעצם, התשובה נמצאת רק בידי המוארים.
והם, בדרכם להארה, לא חיפשו בכלל את התשובה
כי בנשמתם הם לא שאלו את אותה השאלה.
הם חיפשו את הדרך,
כי היא זאת שמקנה לחייהם את הערך.

ואם אתקשר אליה גם היום,
מה היא תגיד? מה היא תאמר?
האם היא תחשוב שאני מגזים,
או, אולי, תחשוב: "שטויות, אין דבר".

ומי ירים אותך עכשיו, כששוב נפלת?
ולאיפה תלך כשגם כל זה ימאס?
אין לך בית,
חסרה לך שלווה,
מאמין כל הזמן באיזו דרך שמעולם לא פורסמה.

ואל תספר לי שאתה לא פוחד,
כשאני רואה אותך ככה רועד.
ואל תאמר שאתה לא מתגעגע,
כשכל יום עוד מכתב שלה אתה קורע.

את אומרת שאת רוצה, אבל לא יכולה.
את מנסה להסביר שאת מסוגלת, אבל פשוט לא מצליחה.
את רוצה להגיד "כן", אבל כל הזמן יוצא לך "לא" להכול.
הרי שנינו יודעים את הפחד הגדול.

לא רוצה שתראה אותי בוכה,
רוצה שתחשוב שאני רק צוחקת.
לא רוצה שתחשוב שאני חלשה,
רוצה שתראה אותי תמיד מחוזקת.
לא רוצה שתדמיין אותי מבולבלת,
רוצה שתפגוש אותי בטוחה.
אבל אף פעם אני לא אתן לך אליי גישה.

תמיד בורחת ואומרת שרוצה אחרת,
אבל בסוף כל פעם חוזרת.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
בסופו של דבר, הבחירה הראשונה והאחרונה של כל אדם הינה דרך
ראייתו.
הבחירה הינה אחת משתיים: נשלט או שולט.




תרנגולת מטילה
גם צל, אבל לא
כ"כ קונים
אותו.



אינטיליגנט


תרומה לבמה





יוצר מס' 34. בבמה מאז 30/11/-1 0:00

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאמיר טימור
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה