|
 אולי תראה להם מי אתה באמת?
-הם מוכנים לזה, אתה חושב?
במחשבה שניה, נראה לי שנחכה עם זה קצת..
תישאר מכוסה. |
א. סוריזון
הליכתה כריחוף קל, נוגעת-לא נוגעת בדשא מתחתיה.. כאילו מלטפת
כל עלה ועלה בכפות רגליה החשופות...
רגליה הארוכות נמתחות כאין סופיות, חלקות וצבען מעיד על רכותן
הקשיחה...
|
נשימות קצובות ושבורות, וכל שנותר לו כרגע הוא לחכות.
לפתע, כאילו מקמטת את דף התווים של החורף, נשמעה חבטה חזקה
בדלת.
נשימתו נעתקה, אך הוא לא זז...
|
כשהתעוררתי
לא ידעתי מי אני.
או - איפה, ומתי?
|
הייתי נכנסת עם השמלה הלבנה והילקוט הגדול יתר על המידה, עם
שתי צמות לשישי, נעלי לכה מבריקות וחיוך גדול ותמים מרוח על
הפנים, מניחה את הילקוט בחדר, ורצה לאמא לחבקה בברכת
"שבת שלום", שכבר אז נשמעה מצחיק מאחר ונפלה לי שן
|
עד כלות הנשמה אמתין לך.
עד שהשמיים והארץ אחד יהיו.
|
רציתי להרגיש כאב אמיתי
ולא אחד שנבע מכלום
|
במכחול היא מציירת
מציירת לה עולם...
|
ואלו שחיללו את כבודו של האדם
של האל, ושל כל מה שהיה "שם"...
|
מחפש סימני חיים
אצלך בעיניים
|
הסוכר הופך למלח
הדבש מומר בחול
|
נדמה שנצח או שניים חלפו
ואת לא פה...
|
את מתרוצצת במחשבותי
ללא הרף, בלי די
מדירה שינה מעיני...
|
אמרי שנעים לך, אמרי שהתחממת.
אמרי שלא כואב לך או מחניק או השתעממת
|
מה יש בו, בחיבוק?
מה קסום בו כל כך?
מה גורם לפעולה פיזית פשוטה שכזו,
להוות איחוד ממשי של שני גופים לאחד?
|
המיטה שלי כנה
מחבקת ועוטפת בשקר השינה.
|
"מחבק" זו מילה ריקה
רומזת שעזבתי
|
אבל מחשבה זו ננטשה עקב 4 ספרות זוהרות על פני הממיר, שבישרו
לי שמכל שעות היום (והלילה),
בחרתי לקום בשעה הכי לא מתאימה.
לקום? לשם מה...?
להשאר לישון? גם שם אין נחמה...
|
|
|
הודעות טקסט
בפאלפונים הם רק
סלוגנים
במסווה.
צרצר |
|
