|
הוא יוצא עם בחורה. טוב, לא בדיוק יוצא סתם - יושב עם איזו
ידידה משכבר הימים, אחת שהוא לא באמת ראה כבר 3 שנים, ומזמין
אותה למנה פלאפל. הבחורה מתלהבת מכל העניין כי הרי אצלה בבית
אף פעם אין מה לאכול, אפילו ממש מתלהבת, והחבר שלי, הוא שמח כי
הוא רק רוצה
|
וכך הם שוכבים שם ללא תזוזה. אולי שעה, אולי שעתיים. אולי יום
שלם שכבו שם ואפילו השריקה כבר אינה נשמעת. והצוהר נפתח ואור
שוטף את מאות ואולי אלפי הנמסים על הרצפה, והם דבוקים אחד לשני
ברוק דם וזיעה.
|
שלושה אנשים עומדים מבוישים בפינת החדר... אף אחד לא יודה.
יושב ראש הקיבוץ חוזר על השאלה :"מי גנב את התפוחים?"
"זה בטח לא אני," פורץ שאול אל תוך דבריו. "זה לא יכול להיות
אני, כל היום הייתי במוסך."
"אז מי גנב את התפוחים?"
|
חתונה לזכרון ולמוות של ילד
שנולד מחדש ונהיה לעצמו
|
אז אתה מתעורר בוקר אחד ומגלה שחסר לך משהו. משהו בסיסי - אולי
לחם, חלב ואולי ביצים, אבל מה שברור זה שחסר לך דלק.
לא מסוגל לזוז לשום מקום.
|
יש לך חשק להקיא אז את בוכה עוד. ואת עוברת על הדברים בחדר
שלי, מוצאת את השרשרת שלי, את הצמידים, את החזיות שמשום מה
השארת אצלי. וכל דבר גורם לך לבכות יותר. "הוא מת".
וכמה שזה מגעיל מצידי להגיד לך את זה עכשיו - " אני אוהב אותך"
וכנראה שלנצח
|
מה לעשות שזה אני - חצי שנה והבן אדם נדפק. כשהדם זורם למוח כל
כך מהר, כל מה שאתה מבקש זה שפעם בשנה משהו כזה יקרה!
מה זה כבר שבוע של תקווה פעם בשנה? מה זה כבר לנסות למצוא
אותך? "בסוף נשכב אחד בתוך השני" - מה זה אמור להביע ?
|
ולהגיד שלחפש אותה בכל מקום זה לחפש את החיים שלי בתור החברים
שלי זה שקר גס ואני לא משקר לעצמי.
אני חוזר ואומר שאני לא משקר.
|
אפילו לא שמתי לב שאני מדבר כל כך הרבה על המוות שלי.
|
בשעת לילה מאוחרת אתה ממשש את הורידים שלך.
מלטף את החורים, השקעים העבים, מת לטפוס את הטרמפ שלך.
ושום דבר כבר לא יבוא ויציל אותך.
|
|
|
