|
 
בשנת 80 שרק יצא אל העולם.
לא ידע הוא קרוא וכתוב.
אבל מאז עברו ימים והילד קצת גדל .
מישהו הסביר לו איך לכתוב.
מילה ועוד מילה ביחד הוא אסף לכדי שתיקה.
ואז זה כך קרה, שביום אחד הכל יצא.
מהמגירה.
אמרתי למוח: אולי תנסה לעבוד עם הלב.
בתגובה מוח ענה לי: הלב מת מזמן
רק אתה ואני נשארנו
|
ראיתי את הבבואה שלי משתקפת
ובאותו הרגע הבנתי
שהפאזל הגדול מכולם זה אני
|
ניר נכנס פנימה. עשן הסיגריות אשר מילא את חלל החדר בירך אותו
על בואו. עיניו סרקו בזריזות אחר מקום פנוי. לא לקח לו הרבה
זמן למצוא אחד כזה ליד השירותים. ניר עיקם את פרצופו אבל במצבו
כבר לא היה לו אכפת מכלום.
|
הוא הסתכל עליה, יפה כל כך, בביקיני קטנטן וחיוך גדול. עיניו
ננעצו בחזה שלה, אחרי הכל הוא גם גבר. הוא ראה הרבה נשים יפות
בחייו, אבל משום מה היא היתה אחרת. משהו זז אצלו במכנס.
|
הוא שתק, לא זז, זיעה קרה על מצחו מלווה ברעידות, מבטו נח על
הרובה, שעמד בין שתי רגליו או יותר נכון על הקנה של אותו רובה,
הנצרה הייתה פתוחה והאצבע ליטפה בעדינות את ההדק, נעה בצורה
כמעט ארוטית.
|
אבל בשבילך
לא קטן
ולא גדול
גם לא כזה עם שיניים
|
כמו שהעיניים שלך אותי הן מקסימות
ואיך שאני נמס שעליי הן מסתכלות
|
קייטנה בירוק
עם צבים ירוקים
בידיהם מקל הליכה
שלפעמים משתעל הוא נורא
|
אי שם מעבר לקשת
שיחק לו מלאך בכדור של שנאה
|
יצאתי לזווית הרחוב.
התיישבתי ליד זה שמחקה את גידי גוב.
|
אני אומר לך שאני מתפלל בשבילך
ואת עונה
במקום תפילה תשיר
|
בתוך גוף של זכוכית
בלתי שבירה
ואת הגוף הזה אוהבים נורא
כי מבחוץ הוא בעצם מראה
|
עוד מלחמה לא ברורה
לא ידוע מה יהיה בסופה
משתתף בשני הצדדים
העיקר לא לחזור בחיים
|
מקשיב לשקט הנורא, מתוך הרעש העוטף אותי.
סודות,
של אחרית הימים חונקים אותי.
|
בספסל הציבורי ישבנו,
על החיים בעיר ריקה דיברנו,
על עיוורונו של אהובה,
ועל מה שעין לא רואה.
|
|
|
החיים, זה מה
שקורה לך בזמן
שאתה מתכנן
תוכניות ליום
שאחרי |
|
