|
 
יליד 1969.
2006 - "מערבולת" - ספר סיפורים קצרים בהוצאת
"גוונים"
גמרתי לה על הפנים. היה קצת קשה לנשק אותה אחרי זה עם כל הזרע
שהיה לה על השפתיים אבל הגיעה לה נשיקה. התגברתי על הגועל
ונישקתי אותה קלות.
|
נינה ונאדי ישבו בשקט מאחור. ליאורה הביטה בהם דרך המראה
האחורית של הרכב. הם נראו מוזרים. שקטים. ביום רגיל הם היו
קופצים אחד על השני בעליזות ובטח מפריעים לליאורה בנהיגה. אבל
היום לא היה יום רגיל. היום ליאורה מתחתנת.
|
קולו הצורמני של הטלפון העירו משנתו. לא ישן בחוזקה יתר על
המידה שכן התעורר לא זמן רב לפני כן לקול מצהלות השעון המעורר,
אולם שב לישון משנזכר, לא בלי שביעות רצון, שאינו עובד היום.
זה לו שנים כבר, שאינו טורח לענות לטלפון המעירו משנתו. לא מצא
את התועלת שבקימה
|
"עזוב אותך, אין דבר כזה," אמרתי בביטול.
"אני אומר לך שיש," מוטי ענה בלחש.
"ואני אומר לך שהאחרונה מתה לפני מאה שנה, אפילו ההורים שלי לא
ראו אחת כזו," עניתי בביטחון.
"נשארה אחת," הוא המשיך לדבר בשקט והסתכל לצדדים כאילו מישהו
עוקב אחריו, "ואני יודע איפה
|
לחצתי על דוושת הברקס, אבל לא בכל הכוח. עופר שישב לידי צעק
"מה אתה עושה?", אבל לא מתוך פחד, שכן הבלימה לא סיכנה את
חיינו, אלא מתוך חוסר הבנה.
|
לא בא לי לקום בשבע בבוקר בשבת לים. "אבל אבא, אנחנו יוצאים עם
חברים ואני לא יודע מתי נחזור", אני מתנצל. "לא נורא, רק אם בא
לך. מה כל שבוע אתם יוצאים עד מאוחר? אני כבר משעה שש שם. אני
אקח בכל מקרה עוד מטקה". "טוב, אבא, אני אראה. אני אנסה", הלב
נקרע לי. אני
|
הג'יפ הצבאי הפתוח זחל באיטיות במעלה הגבעה. הוא אחז במושב
בפחד, רואה בכל מהמורה פוטנציאל להתהפכות קרבה. שעת בוקר כל כך
מוקדמת, בה האור לא עלה עדיין במלואו, לא מתאימה לבני אדם. וגם
לא לג'יפים. אם הג'יפ הזה רוצה לגמור את חייו זה הזמן הכי
מתאים בשבילו.
|
התעורר. איפה הוא? חש בתחושה חמימה ממלאת את אזור חלציו. אה,
הוא בבית של יובל, החתן. הח'ברה התארגנו למסיבת רווקים אצלו
בדירה. בחצות הגיעו הנשים מהמסיבה שלהן וכולם השתכרו ונפלו.
הוא נרדם על אחת הספות בחדר צדדי, אחרי שהתמזמז עם לילך, אשתו.
|
"חתיכת בן זונה מסריח", משה צרח.
"שמן מכוער, אתה לא מבין שאתה חוסם את המעבר? אתה שמן." צביקה
ענה בשקט.
"עוף מפה, אתה שומע, עוף מפה או ש..."
|
הקפנו את הבור עם הגב אליו והחזקנו ידיים. זה נראה מוזר. כאילו
שאנחנו עושים מעגל אבל בכיוון ההפוך. רונן התקרב. רצינו שיתרחק
אבל המעגל המוזר שלנו רק סיקרן אותו יותר. אמא תמיד אמרה לי
שאם אני לא רוצה שישימו לב אליי אני צריך להתנהג הכי רגיל. אבל
היא בטח שכחה
|
הוא התרכז בשיניים התותבות. נגעל מהמראה שלהן צפות בכוס המיים
העכורים. הוא עבר במבטו על הגוף המקומט, המתבלה ומתכווץ כאילו
מנסה להיעלם אחרי כל כך הרבה שנות נוכחות. הוא היה בחדר השינה.
ריח מעופש, מסריח, של זיקנה. סבתא נמצאת על המיטה. קצת בא
להקיא. היא אמנם סב
|
"מה אמרת?" היא שאלה בחדות, כמעט צועקת.
"שאלתי אם תוכלי להתפשט", אמרתי בשקט, מנסה להסתיר את הרעד
בקול.
"תגיד לי, נפלת על הראש? מה נסגר איתך?", היא קמה לכיוון הדלת.
|
"קוניאק?", הבטתי במוכר בפליאה. יש צבע כזה? הוא גיחך. אני
כנראה לא הראשון שמתפלא. "כן, קוניאק. זה דווקא צבע מאד מבוקש.
בכל מקרה אין לך יותר מדי אפשרויות, אז אל תיכנס ללחץ. יש לנו
את הארון הזה בצבע שחור, חום, או קוניאק. קח את הזמן שלך" -
הוא התקרב אליי וקר
|
וירוס החתונה נוטה לתקוף את כלל האזרחים ולא מבדיל בין אדם
לאדם. יש לציין, שהנפגעים העיקריים מן הווירוס הם אנשים
חברותיים במיוחד, אך גם פסיכופטים נטולי חברים ימצאו עצמם
מותקפים בווירוס אם חייכו כמה שניות יותר מדי לעמית בעבודה.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אולי החבר של
החברה של החבר
של החברה של
החבר של החברה
גלש בבמה חדשה |
|
