|
 107669297
גילי כגיל המדינה שלי,
נושם ורוגש בשולי אהבתי התמימה מתמיד -
ההיגד האישי בעברית
הפטורה משכנוע.
ישבנו קרובים קרובים והדודה סלבה דיברה ולא שתקה. וככל שתכפו
הצרות והדמעות, אני בשלי - שר ומצטחק. דבקתי בצרותיה והוקל לי.
אה, המשיגאנער, ממשיכה הדודה בשלה, ואל אפי מגיחים מהכיור
והסינור ריחם הנשכח של אימהות. כן, גם לי היתה אמא ועתה יתום
אני שנים ארוכות מהנד
|
את בי בוהקת במבט השואל:
שם גונחים השדרות, כאן רוקדים הנרות.
על שולחן נח אגס, המצע רך וגס,
ובזיק של מבט לי הצתת אור פנס.
|
החלום הרטוב של אבי ואמי, בתוך הראש הפנימי שלי משתבש לו השקט
הפרטי,
על ברכי המוטו הפולני של "מה יגידו השכנים" ,
שלילדים יהיה רק טוב יותר ממה שהיה להם.
והם, בסופו של דבר עברו שואה נוראה,
היתה להם סבה לקצת תקווה בקצה המנהרה.
|
ולבית קטן ואפון בפרחים,
של עמל במידה ואנשים צנועים.
וקירות לבנים בלי כל בליל של צבעים,
ותמונות במשורה מאירים בכתלים.
וטרנזיסטור בהשקט חדשות ינעים.
ושולחן, וספסל, ומרכז העולם -
אשרי שזכיתי בינותם
|
עת אני אשתובב כשבלול מאושר,
אל הפרץ העז של החיק הנועז,
העזוב לקראתי, לדמיון הפלילי,
העורג אל החום הפוגע.
|
הייתי גם ילד, אז הייתי קטן,
ראיתי קולנוע של צריף עץ מיושן.
ועשן של קסמים בחלל התהלך
כשויקטור מיצ'ור מהמסך אז חייך -
אלי
|
מחלוני זולף ירח
מזלזליו אורג לי גדיל.
על קישוריו אני טורח,
אלי רגליך להטיל.
קשורים בו דלי וגם ירח,
ושושנה צרובת פנים.
את תתיישבי בו לשמח,
את חיוכנו שהפעים.
|
כל הדברים, דברים רעים.
קצת ועוד קצת,
באים,
באים הולכים,
באים הולכים ונשארים.
כאב, רשרוש, בלבול, רשעות,
מיאוס של החיים,
ההבנות,
ההבנות האמיתיות,
קשות, קשות מנשוא.
והבדידות,
צינוק רוטן למבינים
|
מכל אשה שהיא יש חובה להתגרש.
זהו הפרינציפ. אסביר את העיקרים בהדגש:
בגלל החלוק הורוד שאינו נפתח יותר.
ונעלי הבית המשופצים ספוגי הריחות והדחיות,
עם ראש הסביון החבוט הגרור בחוט רופף כעסני כמו שלי.
|
"מה יהיה", שאלה בשנית אז אמי,
ואבי השתוחח ותש,
ועמדה הדממה בחלל האויר,
מרושעת עולבת בצל של אבי.
ואני שיודע את סוף קיומם,
שלהם, את שלי יזכרו שארי,
לא אשאל לימים שאלות של בדידות,
שלמדתי מהם להכיר.
|
בראי המבט אשתקף בדממה,
אוי שפתיים שלי, הו שפתי לבבות,
שנגעו באויר וברוח.
בראי הדומם אדבר אל האור,
בראי אנשק אל דמותך באפור.
התראיני חיוך, זה אני הצופה,
זאת דמותי מתגלגלת בחושך.
|
מהתלה מעוררת תמיהות ביותר מעשר תמונות משונות על חיים ומתים,
גברים ונשים, והזמן התקוע ביניהם.
מעונה של דינה הוא בית זקנים בו מתכנסים גברים מרוטים למות
בחיוך בחזה החם והשופע של דינה, מותרים לרטינות ולחלומות שאבדו
כבר בחייהם וראויים לחיוך של טרם המשכב האחרו
|
|
|
כל העולם במה -
שמו שלי!
בוריס מתעצבן |
|
