|
ספרו "שואה שלנו" ראה אור לאחרונה בהוצאת
זמורה-ביתן.
האביב בשנה זו החל לח ועלוב. הבריות ציפו ליותר מן הימים, ועד
הערב נצברה טינתם לאד שטשטש את המראות. הגשם פרץ שוב ושוב,
הוסיף טיפותיו, ולא דובר עוד על נוף - הכל הצטמצם לסמוך,
לקרוב, לנטוי תחת העין.
|
יותר מכל המתים, המת ביותר הוא דודי, מלכיאל זר. מותו הראשון,
ללא עת, בתאונת דרכים בצפון סלובקיה, הכה אותנו סמוך לראש השנה
תשנ"ג. ההודעה היתה קצרה, בלתי מלבבת. דודי מלכיאל זר היה
קורבן לתאונת פגע וברח
|
חשבנו דלקת הריאות תחליש אותו, אבל המחלה הפכה את ריאותיו
כנפיים, כשרצה להמריא פשוט נשם. הגחיל את הכתמים הלא-טובים
שהופיעו ברנטגן, חשף את טיבם המנועי, האמת שהתחזתה תקלת גוף.
|
פייבל גר בשכונה שלנו. לא ממש בבתים הקטנים שבנתה הממשלה
לאנשים עייפים כמו הוריי, אלא בצריף שחור, בשדה שלא היה שייך
לאף אחד, אולי לפייבל, ואפשר היה למצוא בו צבים וכלניות. ליד
הצריף צמח עץ חרוב, זקן יותר מפייבל, והכבשים של פייבל התאספו
סביבו בימים החמים, כשר
|
הוא הבטיח לילד שבקנדה יוכל לראות פינגווינים.
-אל תספר לאמא שאני סיפרתי לך. זה יהיה הסוד שלנו-
הוא הרגיש כמו טרוריסט המרכיב פצצה פרימיטיבית בביתו.
הוא נישק את הילד והמונית לקחה אותו עם המזוודונת הקטנה שלו אל
אמו.
|
סבא מת. אדם הופך לזכרונות. בבת אחת, כל מה שהיה אפשרי בשבוע
הבא כרגיל, יותר לא יהיה - מין עובדה מרגיזה כזו. מעתה, ולתמיד
- חוטי הזכרונות ילוו אותנו, קצה אחד ברגע מותו של סבא, וקצה
שני הולך איתנו, לאן שנלך. סבא יהיה נתון לחסדינו.
|
כדי לבטל אפשרות שייחשב לקמצן, נהג להתפרץ במפגני נדבנות,
כבירים ומופתיים. כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו,
הקרובים אליו, לא היתה נודעת האמת הפשוטה - הוא היה קמצן.
(קטע מתוך שואה שלנו - ספר שיצא בהוצאת זמורה)
|
|
|
כשאלוהים אמר
"יהי אור" הוא
לא חשב על מייקל
ג'קסון |
|
