|
אדון פרימן אתה לא
בינות לפצח אגוזייך
מסתלסל סנאי
לפצח אגוזייך
|
דבורה קרועה מול הטלוויזיה
לוקחת ורוד
סתם ככה באמצע של יום אפרורי
לא מאד
|
איך אינני אינני יודע
אך יודע אני שאינני
איך נפוצתי כל עבר יודע
אך מעבר לכך יודע אינני
|
איך שאני עפה
דבר ראשון אני קונה לי
מכונית
כזאת ששטה
|
אני אומרת לה תתאפקי
ואם זה לא מספיק
אני משקה אותה ישר מן הברזים
|
אלפרד מצלם חרא
עורו ברווז סימפטטי
אני יודע למרות
שאלפרד מצלם חרא
|
אלוהים עבורה כושית לסבית שמעשנת מריחואנה
והאבנים הן בצבעים כמו שהאדם אדום
במשקפת טרמית למשל
אלוהים כושית
|
בסערה
כתנועת העננים אחר הקשת
אחפשה
|
בסוף זה אני שאבוא לבקר
אותך במקום כזה שסוגר
שאבוא לחבק ולנחם
אותך בעולם שאין בו רחם
|
אתמול אצל חנניה צחקו לי חמישה
על שלא ידעתי נחת
אפילו לדקה
|
בואי ילדה
לי אין סוכריה על מקל
בואי
עלוות עפעפייך בימים שטופי שמש תהא לי לצל
|
גופרת נחושת הלבן שלי
כחול כהה משחור
ופיופי
אביב של פיברגלאס
וכמות מולית טללים
|
גזורת עלווה היא לבדה
כחלמון לבדו
לבדה
הכחול אשר על מי המנוחות
|
ודאי שאסע והלוואי שמיד
אקח מה שאקח
ואצא לטייל
|
בקריעות הייתי שודד ים
או אישון
משונות הייתי יוצא מהבית
אל תוהו פטול
|
חברבורותיו יוצאות מעורן
לנמרו
טבעותיו נסגרות עליו לנחשו
המאורות חוצים אותו
|
אני הילד ילדי בחדרו
בלבלו המים
ויערות קטנים מאד דלקו
בינות לעננים הארמוניים
|
חרבות נוצצים הכוכבים
ונופלים
עלי השמיים
וכל צבאם
|
הערב יורד
כמו זונה מיומנה
עבור נער שזו בשבילו
פעם ראשונה
|
נשוב עמוק לתוכה
אורח רוח
באוויריה
התר קשרים בשערה
|
איש קשה הוא אבא שלה
אפשר להקיש
מה זה? למה היא בוכה רוב היום?
|
כמו גירף מעט מהחומה של הספארי
אמרת ככה צריך לכתוב שירים
בדיוק בו מוציאים ת'מצלמה ולוחצים כשמישהו אומר היי תראה
הנה איילות צלם מהר לפני שהן נעלמות בין העצים
|
כמה הצורות צרורות
כצחפות אל מצולת צורות
ובהיפוכים
ובצהרי היום צורות מכל הצוהרים
|
מפרווה סבוכה כמו השחור מתחת לעיניים ומסורבלה
כשל גורילת ענקית גוון צילם של
עפעפיים
|
מה שעושה לי טיפת וויסקי
אחת
לא יכבוני מים רבים
|
עייפתי כבר
אך הפצעים
כוחם עודו במותניהם
ובליבם כמוני בכולו מאמינים שאת הים
|
אני מרגיש חולשה בכל הגופ
עוד רגע קט אני ודאי אעוף
זה כבר כמה ימים דוהה לי הגוון
מירוק כהה למעין חום אדמדם
|
בילעוני דורכאות עד
שאשוב להיות עינב
מתוך הנהר הזה כמותו
שגיונותיי בשיבולות
|
שגיא היה צילו
עלם קורדרוי בגוונים של מערות
גוו היה כפוף מעט
וכובעו המרופט נשמט
|
פרפרים עליך פילגראם
לכדוך ברשת צבעים
וזרחן
ונעצוך בסיכות קטנות למקומך
|
תשע של לילה ושבע עשרה
דקות לא דקות
לשתיקת האפרסק
|
שורש
היא מטפסת במדרגות
גבעול
בדלת פותחת
|
הנה אני שוקע
בכחש המדיר את כל המראות
מעיניי
אין זולגים
|
הייתי בת שבע אינני זוכרת בשלמות את השנים קרעו לילות של בכי
בהם לא הופעת בפתח חדרי
כבר שמונה הייתי לפי דעתי כשאמרת תכירי עיניים שלי זאת בבתן
|
הלוואי שהמטוס שלך
יתרסק בים
או הלוואי שלא ימריא מכאן
הלוואי שהפצעים שלך
|
העננים היו כארמונות ריקים
מרהיטים ומיסודות
אף אחד לא גר שם
אף אחד לא זר בם
|
שבע משוגע
תשע משנה כיוון
ושניים מדלג
שמונה אמ ירצה יכול
|
צורה לו שנתן לו
אגרופם של
החיים
ושחק בו ליטופה
|
קרוא לו שם
יש מין דיבור כזה
שנפלו עליו שמיים
בם חיות של טרף
הן צורות העננים
|
אני בולע חרב
את יורקת אש
אני יורד עם ערב
את רוצה להתנפץ
|
בחפץ לב כחובת האבלים
קורעות ידיי מבד המילים
את השיר
|
ככל שהתמונה התבהרה
ניכר כמה אפל
הוא הצייר
|
|
|
אביה האיום
היקר, יש לך
טעות, לא מדובר
בשישה יוצרים,
מדובר בי באמא
שלי ובזה שמאשר
את הסלוגנים,
אולי פה ושם קצת
חרגול, אבל לא
משהו שאפשר
להבחין בו בעיין
בלתי מזויינת!
יק טיבטי,
אימפוטנט בזיון
מוח, שהוא עוד
יצטער עליו ממש
בקרוב. |
|
