|
אדון פרימן אתה לא
בינות לפצח אגוזייך
מסתלסל סנאי
לפצח אגוזייך
|
דבורה קרועה מול הטלוויזיה
לוקחת ורוד
סתם ככה באמצע של יום אפרורי
לא מאד
|
איך אינני אינני יודע
אך יודע אני שאינני
איך נפוצתי כל עבר יודע
אך מעבר לכך יודע אינני
|
איך שאני עפה
דבר ראשון אני קונה לי
מכונית
כזאת ששטה
|
אני אומרת לה תתאפקי
ואם זה לא מספיק
אני משקה אותה ישר מן הברזים
|
אלפרד מצלם חרא
עורו ברווז סימפטטי
אני יודע למרות
שאלפרד מצלם חרא
|
אלוהים עבורה כושית לסבית שמעשנת מריחואנה
והאבנים הן בצבעים כמו שהאדם אדום
במשקפת טרמית למשל
אלוהים כושית
|
בסערה
כתנועת העננים אחר הקשת
אחפשה
|
בסוף זה אני שאבוא לבקר
אותך במקום כזה שסוגר
שאבוא לחבק ולנחם
אותך בעולם שאין בו רחם
|
אתמול אצל חנניה צחקו לי חמישה
על שלא ידעתי נחת
אפילו לדקה
|
בואי ילדה
לי אין סוכריה על מקל
בואי
עלוות עפעפייך בימים שטופי שמש תהא לי לצל
|
גופרת נחושת הלבן שלי
כחול כהה משחור
ופיופי
אביב של פיברגלאס
וכמות מולית טללים
|
גזורת עלווה היא לבדה
כחלמון לבדו
לבדה
הכחול אשר על מי המנוחות
|
ודאי שאסע והלוואי שמיד
אקח מה שאקח
ואצא לטייל
|
בקריעות הייתי שודד ים
או אישון
משונות הייתי יוצא מהבית
אל תוהו פטול
|
חברבורותיו יוצאות מעורן
לנמרו
טבעותיו נסגרות עליו לנחשו
המאורות חוצים אותו
|
אני הילד ילדי בחדרו
בלבלו המים
ויערות קטנים מאד דלקו
בינות לעננים הארמוניים
|
חרבות נוצצים הכוכבים
ונופלים
עלי השמיים
וכל צבאם
|
הערב יורד
כמו זונה מיומנה
עבור נער שזו בשבילו
פעם ראשונה
|
נשוב עמוק לתוכה
אורח רוח
באוויריה
התר קשרים בשערה
|
איש קשה הוא אבא שלה
אפשר להקיש
מה זה? למה היא בוכה רוב היום?
|
כמו גירף מעט מהחומה של הספארי
אמרת ככה צריך לכתוב שירים
בדיוק בו מוציאים ת'מצלמה ולוחצים כשמישהו אומר היי תראה
הנה איילות צלם מהר לפני שהן נעלמות בין העצים
|
כמה הצורות צרורות
כצחפות אל מצולת צורות
ובהיפוכים
ובצהרי היום צורות מכל הצוהרים
|
מפרווה סבוכה כמו השחור מתחת לעיניים ומסורבלה
כשל גורילת ענקית גוון צילם של
עפעפיים
|
מה שעושה לי טיפת וויסקי
אחת
לא יכבוני מים רבים
|
עייפתי כבר
אך הפצעים
כוחם עודו במותניהם
ובליבם כמוני בכולו מאמינים שאת הים
|
אני מרגיש חולשה בכל הגופ
עוד רגע קט אני ודאי אעוף
זה כבר כמה ימים דוהה לי הגוון
מירוק כהה למעין חום אדמדם
|
בילעוני דורכאות עד
שאשוב להיות עינב
מתוך הנהר הזה כמותו
שגיונותיי בשיבולות
|
שגיא היה צילו
עלם קורדרוי בגוונים של מערות
גוו היה כפוף מעט
וכובעו המרופט נשמט
|
פרפרים עליך פילגראם
לכדוך ברשת צבעים
וזרחן
ונעצוך בסיכות קטנות למקומך
|
תשע של לילה ושבע עשרה
דקות לא דקות
לשתיקת האפרסק
|
שורש
היא מטפסת במדרגות
גבעול
בדלת פותחת
|
הנה אני שוקע
בכחש המדיר את כל המראות
מעיניי
אין זולגים
|
הייתי בת שבע אינני זוכרת בשלמות את השנים קרעו לילות של בכי
בהם לא הופעת בפתח חדרי
כבר שמונה הייתי לפי דעתי כשאמרת תכירי עיניים שלי זאת בבתן
|
הלוואי שהמטוס שלך
יתרסק בים
או הלוואי שלא ימריא מכאן
הלוואי שהפצעים שלך
|
העננים היו כארמונות ריקים
מרהיטים ומיסודות
אף אחד לא גר שם
אף אחד לא זר בם
|
שבע משוגע
תשע משנה כיוון
ושניים מדלג
שמונה אמ ירצה יכול
|
צורה לו שנתן לו
אגרופם של
החיים
ושחק בו ליטופה
|
קרוא לו שם
יש מין דיבור כזה
שנפלו עליו שמיים
בם חיות של טרף
הן צורות העננים
|
אני בולע חרב
את יורקת אש
אני יורד עם ערב
את רוצה להתנפץ
|
בחפץ לב כחובת האבלים
קורעות ידיי מבד המילים
את השיר
|
ככל שהתמונה התבהרה
ניכר כמה אפל
הוא הצייר
|
|
|
השאלה הבאה
לדיון
מי ברכב מי
ברגל?
זה ששואל |
|
