|
אמיר בוגן: אדם שחי מבלי לדעת למה (אם יש דבר כזה)
וכבר כנראה שלא כל כך מעניין אותו, לפחות לא בחיי
השיגרה (אותם הוא מבלה במערכת הספורט של Ynet).
ובכל זאת...
ההזדמנות שלכם ושלי להציץ פנימה, אל מה שבכל זאת
מניע את האורגניזם שאני, נחשפת פה בינתיים רק בסיפור
ושירה. הנעתי את עצמי עד לכאן, מכיוון שעדיין לא
מצאתי את אותה אחת לחלוק איתה את חיי (ובגיל 26,
'עדיין' מתחיל להראות כמו 'אף פעם') ואני מזמין אתכם
לחלוק אותם איתי במקומה (גם כך לא עשיתי בהם יותר
מדי 'עדיין'). אני מצפה לכמה שיותר תגובות אם אפשר,
כך אולי לא ארגיש לבד גם פה...
ידעתי ששרון ראש ממשלה וידעתי שאריזונה הגיעה לגמר טורניר
המכללות, אבל היה לי קשה לעקוב. ה"מארצ' מאדנס" היחיד שלי היה
לרדוף אחרי ילדים קטנים במחסום בחאן יונס.
|
אחד על היד, ואתה מגרד. אחד על הרגל, ואתה מגרד. אחד על
הצוואר, ואתה מגרד. ונראה שכמה שלא תגרד, זה אף פעם לא יפסיק,
הם תמיד יהיו שם, הפרעושים, להציק לך, לצרוב את חתימת לסתותיהם
הזעירות בנשמתך
|
"ובים הסגול שטות אוניות וגוררות חביות פסולת מן היבשה.
גלגלי ההצלה שמושלכים לעברי -
הן המילים,
בין אות, לגרש, לקמץ פתח.
הן נושאות אותי מעלה, אל פני הים:
כדי שאוכל לנשום".
|
למחרת... נכתב כמכתב התאבדות, אי שם בתחילת שנות התשעים. מן
הסתם, הנטיות האובדניות שלי דאז אמנם לא מומשו, וממש לא בא לי
למות עכשיו. מן הסתם הסתמי הזה, חוסר העניין שלי במה שיקרה
אחרי מותי, גלש במידה רבה אל החיים עצמם.
|
|
|
שלך לחמך על פני
המים, כי ברבות
הימים יהפוך
לספוגי ודוחה
חנה'לה אופה
קטנה |
|
