|
1984, כפר תבור.
אם תגידי לי כן
נשכור לנו אי בודד
|
חודש אדר, אומרים
הוא חודש של נסים קטנים,
לא גלויים.
|
בימים סוערים של זוגיות
בין איים של ספק
אני דג
|
אבל
האם אי פעם הוא
הגיע אלייך עירום
באמצע לילה גשום
|
רוקדת לצלילי הלילה
מביטה בירח, ורואה בו
את מה שאני יודע שאמורים לראות בו
אבל אף פעם לא מצליח.
|
מחפש מקום נוח להסתובב
כלומר דרך מילוט, כלומר תירוץ לחזור אחורה,
|
בכל ערב, בשמונה בדיוק
כדור אחד, לבן, נורה
אל חלל הבטן.
|
העט שלך נוטף
שירים באוטובוסים
בין עיר לעיר
|
פסקתי לחבוט בסלעים
לצפות שיצאו מהם מים
|
זה היה בסוף העונה
ושנינו
נשארנו לבד על המדף
|
אתה לא עומד על סף תהום. גרוע מכך
תהום נפערה בתוכך.
נשימה עמוקה מדי, ו -
|
תצחקו מהבדיחות שלי תבכו מהשירים שלי.
בלי פליטות פה בבקשה
ותגידו שאתם אוהבים אותי.
תודה.
|
בליל שלישי
במרחב החדר הצר
|
אני הכי אוהב
כשהוא מציץ פתאום ומכה בי
מבעד לחולצה הגזורה ומכנסיי הדייגים
|
אני זוכר אותך
צועקת ונשארת
ואותי
חסר אונים
נשאר שלם אתך
|
לטבול אקטואליה וספורט
בקפה שחור בלי סוכר
בהפסקה של תשע.
|
הלילה תשכחי אותי
ובבוקר כשתשימי עליו ראש הוא יתעורר
|
העולם הוא מקום מחבק -
אני רק מניח ראש
הוא מושיט לי כתף,
|
אז היא התקשרה
ובלה בלה בלה
אמרה שלא בנויה לקשר
|
ואיתך,
זה לשוב לאחור
ולחזור על אותן טעויות
שכל כך נהניתי לטעות.
|
זה לא בגלל סקרנותך,
פנדורה.
אם היית יוצאת לרגע מחדרו של פרומתיאוס
|
ואף אם נראה שעברתי הכל
אני זהיר
כי גם מהרצפה אפשר ליפול
|
חברתי הבאה
לא תהיה מילה כתובה
|
יש לי אותך
ואת עכשיו
ועט ביד
|
יש רעל אחד שטעים ללקק
(לשוני ולשונך)
|
עם עיניים מעוננות חלקית
ומבט עצוב שחודר עמוק מעבר לרישתית,
יושבת על ספסל בפינת רחוב גשום
עטופה חולצת טריקו לבנה
מתכרבלת בבדידותה.
|
אימא נושבת סביבי
כמו רוח -
|
לא אכתוב לך על קור
ושיטוט
וחיפוש מחסה,
|
בשוכבה על הבטן
שרטט בליטוף מסלולים על גבה
|
אני לא יכול לשתוק אותו לבד
ולא לדבר עליו ולבקע אותו לשניים.
גם לחבק אותו אי אפשר
ולא להניח עליו ראש.
|
מחר לוקחים אותי מכאן
הכדורים
(הפסיכיאטר אומר שתוך ימים ספורים ימצאו מינון מתאים)
|
אינך
מקפצת מטיפ אל טיפ
מפלרטוט לפלרטוט
|
אני עומד מולה
והיא לבושה בחולשה שלי
|
רציתי למצוא אותך שם
על המיטה, מסתתרת מתחת לשמיכה
|
עינו השמאלית מביטה דרך דמעה
על לוח השיש הקר עליו חרוט שם אהובתו
|
עוצמת הרוח לא חייבת להפיל עץ
היא יכולה גם לכבות נר.
|
היעדרותך
היא הדבר הקיים ביותר
בחיי כעת.
|
שנים ש
אני מנווט את חיי בין חרדות
עוטף כישלונות בנייר צלופן.
|
נדבק לחלון בין אשדוד לת"א
ולא חושב
כי זה כואב
לחשוב עלייך ולהצפין אליי.
|
אף אחד לא מאמין כשהוא אומר
שהוא חי על הקצה.
הרי הוא
קם כל בוקר
|
אני מפשיט מעליי את כל המילים
|
סרטן אפשר לכמת.
רוח לא.
היא נושבת לכל כיוון,
משמיעה צלילים צלולים ללא תדר.
|
רציתי להראות לך
כמה אני חזק
|
הייתי רוצה לחזור לאחור
לימים בהם עמדנו יציבים
ולא הרגשנו שהקרקע תחתנו
שוקעת.
|
הייתי עורך מחקר שלם
על הבטן שלה
שטיפה בורחת לצדדים
כשהיא יושבת בתחנה ומחכה
|
אבל
כשהדלתות נסגרות בחדרים אחרים
כל אחד מהם נשאר לבד
עם הקרקע הרועדת,
עם המחשבות
|
אם קר לך תברח.
אם צר לך תברח.
אם זר לך תברח.
|
סביר להניח שאחזיק ביד עט ואשתגע מעל המחברת באמצע שורה.
יכול להיות שבאותו זמן תהיה לי חברה. יכול להיות שלא.
|
כל כך שקט כאן
שאפילו הים לא עושה גלים
|
אל הארכיון האישי (111 יצירות מאורכבות)
|
|
הכי טוב להזדיין
עם החתולה שלך,
כי אם היא
מתלוננת שהיא לא
גמרה אתה אפילו
לא צריך לבעוט
בה.
מתוך 1001
המשפטים הפחות
ידועים של
וייצמן. |
|
