[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








Is this it?
Only being a mirror?
Only reflecting,
Only stepping around,
Only slightly, shyly,
Caressing truth with
Trembling words & hands?




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
ייסורים
הבכי התחיל בערך בשלוש לפנות בוקר. העץ של הבקתה שלי סופג
קולות ורחמים. אני חי בקצה מרוחק של בדל עיר ליד היער הגדול.
אף אחד לא ידע שאני חולה, גם אני לא. עד הלילות האחרונים.
הייתי צריך לדמם כל הלילה כדי לאבד מספיק פחד לטיול הקצר
שיצאתי אליו.

הספד
I get dressed and I go out. Into the world, into the light,
onto the long and narrow bridge that is the city's sidewalk.
But the light is too pale or too yellow; but the people are
like meatballs floating in a soup - the men dull knives, the
women sore sp

אורבני
It was my third or fourth night in that renegade mouse-trap
dimension and the silence was starting to make me wish for
that nice chaffing sound a razor makes across a vein.

זכרונות
באחד הלילות, סיפר דודי, תפס אותם הזקן. ומה שעשה, היה להעמיס
אותם על הטנדר שלו ולהסיע אותם לתחנת המשטרה שהייתה ממוקמת
באחד היישובים הקרובים. זו הייתה, באישון אותו לילה, סגורה
ולהקדים תרופה לאותה מכה, לקח עמו הזקן את כלבת הזאב שלו.

זכרונות
אני זוכר הכל, ובזאת אני מתכוון שאין שתי נשימות זהות וכאב
אינו חולף בבוקר והזמן הטוב אינו מרפא דבר פרט לתקווה. רגעי
ההווה שלי אינם אלא חלק מתצרף ענק שממנו אין לי מנוס. וככל
שגביע חיי מתמלא ביום אחר יום, אוזלת הריקנות אליה אני יכול
לברוח.

אגדה
זה התחיל באולם קולנוע, שם תמונות וצבעים מתרוצצים שטפו את
עינינו. ארבעה חברים בפני עולם גדול ומצוץ מן האצבע. אנחנו
מכירים מאז כיתה ט', אפילו יותר. אחרי הסרט, הנסיעה במכונית
הביתה הייתה מכוסה שתיקה. פחדנו להסיר אותה ולגלות שמה שנשאר
לומר הן פרידות.

מעשיה גלותית
לוויתו של מר שמגה דמתה מבחינות רבות ללידתו, אם נניח לרגע
שהאדמה היא אמו באופן מוחשי ולא אליגורי והכל מתרחש בהילוך
אחורי וללא הרדמה. רק אדם אחד הגיע לטקס.

חלום
הוא רטן והחל לחפש משהו אתו יוכל לחלוק את טינתו אל העולם. הוא
שם לב לילדה קטנה בשמלת קיץ צהובה ששיחקה לידו. גוון עורה היה
מוקה, ושתי צמות שחורות נחו על כתפיה. מבלי להסב את ראשו, אמר
"זה חלום, את יודעת?"

ואז היא אמרה כן, והיא חייכה, וזה היה שוב. כאילו הסירו ממנה
הינומה. כאילו מישהו הוסיף סוכר לדמעות שלה שחיכו לצאת ועשה
אותן מתוקות. איכשהו, ברגע הזה כבר ידעתי. החיים שלי נהיו
ברורים מאוד. אני זה שצריך לדאוג שהיא תחייך.

היפרדות
היה זה הרגע המדויק. גרגר החול האחרון שנחת בהיכל לבה, מכה את
צלילו הבודד. אני מתהדק בתוך פני הרגועות, מפשק את שפתי ומקרב
אליהן את הכוס. התה חם, חם מדי. אני מרגיש כאדם שהיה עד לפשע
ואינו מסוגל להתריע עליו, מולו, עוזב הרוצח בשלווה.

פואנטה
אני אמנם בחור אחראי, אבל הנסיבות נשמטות ממני. חולפות כמו
מכתבים ועוברות לזרים מעבר לאוקיינוס. עכשיו צ'רלי בסין נהנה
מפשטידת הלימון שאכלתי בשבוע שעבר. גברת מבוגרת באוקראינה
חולפת במהירות דרך המסדרונות של יום ראשון.

משל
כבר שכחת, התחלת להעמיד פנים שאת בחורה רגילה. אני אחייך
ואוריד את השעון שלי. את תביטי בי בתדהמה, בגבות מורמות. אני
אומר לך, בקול יציב וחלק, כמו האזמל שסחבתי מתיק הרופאים של
אבי...

אהבה נכזבת
כמיהה קרה כזאת כמו רסיסי קרח שנעוצים לך בחזה ורק יד חמה
מלטפת תוכל להמיס אותם. כאב של כל השניות והדקות והשעות שלא
היית אתה. וכל פעם שאני מעיז להסתכל במראה, אני רואה את הפנים
שלה עם הכאב שלי. ואני לא יכול להזיז את המבט שלי, כי זה יהיה
כמו להשאיר עוד מישהו.

אהבה
היא דברה בסתמיות, כמו אל זר באוטובוס. תוך כמה דקות היא
התלבשה והלכה. הסתכלתי עליה עוזבת, נעלמת. היא לא הביטה אחורה
אפילו פעם אחת, כאילו היא יודעת בדיוק איפה אני ומה אני עושה
ואין לה צורך להסתכל.

אוטוביוגרפיה
הוא היה שיכור. היא הייתה מרילין מונרו, בתוך תמונה על הקיר
מולו, מחייכת אליו בצבעים חיים, באותה אדישות מנומנמת שיש
לתמונות. הוא היה בטוח שהיא היחידה שמבינה אותו.

אורבן לג'נד
"אמור, יקירי" פנתה אליו בחצי חיוך, "למה אתה אוהב אותי?"

מסעות
הזמן שיש לך כילד הוא לא הזמן שיש לך מאוחר יותר בחיים. כשאתה
ילד, הזמן עוצר במקום ונותן לך לעבור אותו, לגדול. וכשאתה גדול
מספיק, הוא מתחיל להאיץ, כמו אח גדול וזריז שנתן לך פור ואז
מחייך ומשאיר אותך לבד במירוץ שלא תנצח בו.

התבגרות
"ארור אתה כוח המשיכה!" זעק מכלאו האופקי והנוח. "אני לא הופך
לתפוד ספה, אני הופך לספה עצמה. זה לא יכול להמשך ככה! אני
מרגיש כאילו אני והתודעה שלי הולכים לאיבוד במבוך אימתני של
זמן וחלל, שהגרוע מכל בו הוא שיש בו רק שביל אחד. רק שביל אחד!
אתה מבין אותי?


לרשימת יצירות השירה החדשות
כמיהה
כשאלוהים ברא את גן העדן, כמו שילד
מכין לצפרדע שלו, צנצנת עם חורים מלמעלה,
הוא לא הזהיר אותו שבקרוב יעמוד ריק

ביקורת
If it is sensible for hearts to beat
and common - why then his heart does beat,
but not too much.

There is no more ancient trade, freedom for a wife.
Camels for the tent.
A sword for a bed.
Nomad legs for roots.
Armor for Armor.
Clay for clay.

ארספואטיקה
They never admit that under their
clear smooth surfaces, something cold boils
or that fear and anger dine
beyond pale blue eyes.

ארספואטיקה
Love is a familiar Chimera:
The head, the hands, the body of a woman
the words & soul are of a poet.

בדידות
A plane is landing,
Its wheels will kiss the ground.
We do not kiss.

בדידות
To what extent can we really touch other's Lives?

What,
More
Or Less,
Or Else
Can I do,

But send out Vacant words...

Running eyes, looking for the moon
and the woman underneath it.
You always see her when she has
someone else in her eyes.

בלדה
The people of this coffee-shop, on top of their folded
newspapers, they speak, with envy in their eyes, of a man
who once went lost among the rose bushes.

אינטרוספקטיבי
בשנה בה נולדתי, הייתה בצורת
לא ירד גשם ולא נולדו ילדים.

We smashed another dream tonight, I can't quite recall which
one. I think it was not to speak in riddles. Speak in love,
please speak to me in love. I need your words more than you
do I'll give you mine in return please speak.

צמד שירים
הייתי אוהב אותך עד שאחרון הכוכבים
כבה והשמש לבדה נותרה.
אך מה ייגרע, ממני או ממך
באותה חשיכה לילית גמורה?

אהבה
Endless forms of life, Unfathomable
Numbers of beings,
Among countless dots
Of waning heavenly light,
In the lengthening Tango of birth
And death.

אהבה
There really aren't that many women in a poet's life
that are worth a line.

I am a cold man

I deliver all your babies to their graves.
I make deserts your dreams.
I provide blindfolds for your empty sockets.
I sell shackels for both mind and body.

Oh when will mother bird come and save me? I have tried
again to fly without wings. I may fail time after time, but
someday greater, wondrous wings shall grow out of my pain.

Whatever morning dawns upon this land,
be it stained with blood or laced with gold,
I pray it finds you still with me.

אינטרוספקטיבי
A man wakes up in a pumpkin patch,
and all his friends are pumpkins.
His true love is a black black crow
and far away she flew.

אהבה
כן, הוא אשר אהב בך את נשמת הנדודים
את אבלות עונות פנייך החולפות
בין חסד חם אשר מצאו בך כל האחרים
ושקר ואמת אשר נשקו יופייך תכופות

אלייך כה רציתי להגיע במילים,
שדרכי אלייך סבוכה בשפע הצבעים
של חוטי הטלפון.
את, שנשמתך הלבנה, העשויה נייר
נרמסת בדרכים

גיהנום
אמא לילה הריקה, כוכבים ללא ענן. גאויות אפלה גומעות איי אור.
החיים מסתתרים בעצבות.

קובץ שירים
השמיים זרועי קוצים
ובשדה אדמה הטובה אך לתבואת
לבבות מרים.

עצב
בשקט הם יעזבו אותך.
לא ברעם ובפעמונים, אלא בזחילתו
של הזמן. מבט אחד אחורה, והכל
מעבר להישג ידך.

אם אתה כאן רק בגלל
שהחארות האלה
חייבים ללכת לפוצץ את עצמם

All women are potential mothers.
All men - potential serial killers.

ובאותה שעה השמש,
אשר קללתו של אותו מלך לה ברכה
ולמגעה הכל נזהב...

אהבה
אבל בכל זאת, היא תאהב אותו
יותר משתאהב אותי. אי פעם.

עצב
יום אחד, אנשים ילמדו
שאין מי שיכול להחזיר אותם אחורה
כמו קלטת לזמן אחר

אכזבה
אדם התיישב על הספסל. הנחתי את הספר.
הסתכלתי בו. כפוף.
איפה אתה גר, הוא שאל. רחוק, בקצה. אתה?
השמש נפלה על החצץ. במקום להביט בעיניו
התבוננתי בחיפושיות שתעו לרגליי
מחפשות אוכל, בגדים, מקום לישון.

מקום
הילדים הערב כמעט מרחפים
קלים משכחה. באים אל השמיים
חלומות כתומים-כחולים ויללה של תן

בדידות
עם כל שברון לב העולם הופך מובן, מוכר
אחוות למודי הצער ובני האדמה
האם הקשה זורה שמשות קטנות וכואבות
ללילנו הארוך

חלב שחור של שחר אנו שותים עם רדת ערב
אנו שותים בצהרי היום בבוקר אנו שותים אותו עם לילה
שותים ושותים אותו
אנו כורים קבר ברקיע זה די והותר לשכב שם

ביקורת
שערות ראשו של החייל יהיו קצרות.

אסור לחיילת
לענוד קישוטי שיער
צבעוניים.

קובץ שירים
האם תראי אותי בלא פני -
פני העשויות מילים?

קובץ שירים
Let life not be a chase
For what is written on the last page

קובץ שירים
מן המעט שאני יודע על אהבה,
הרבה מוקדש לך.

קובץ שירים
הקור של בחוץ מחסה
לקור של בפנים
לחישות של קפה מחפות
על חיים שלמים של משיכות כתפיים

בדידות
בהתחשב במיליארדים הרבים
של האדם
ובעובדת בדידותנו
מסתמן כשל מסוים בתהליך המגע
עם האוכלוסייה הפוטנציאלית
של מפיגי הבדידות הנ"ל.

צמד שירים
קומפוזיציה:
שתי גופות עירומות תחת סדין לבן.

ליל כלולות או
תאונת פגע וברח?


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אינטרוספקטיבי
Kind of this dimension to offer me a face and a form, things
to be so plastically undisturbed by doubts and dreams. And
these dreams, so strangely leading down a path of
personhood, through great ephermal swamps, So the existing
are oblivious and oblivion

אהבה
A turning point, in life. A crossroad for sadness &
happiness. Shadows in the mumbling night. Eyes knowing
sorrow, eyes knowing death, goodbye and love-lost.
How may we be repaired?

יומן
Looking for a woman looking for a man a cat a Jewish mother,
food, love, sex a tear to shed a moment to die and be
remembered. Scientists working day & night to stop the
sounds made by breaking hearts around the world.

קונספירציה
The ceaseless workings of the dynamo of civilization. Its
factories throwing up the fabric of our life like thick
brown smoke. And the stars above creaking in their grooves
in the sad machinery of night.

בהולכי, הולך אדם וקשור הוא בלולאה של מחסור לעולם הגדול
והשופע. סביבי אנשים רבים ומדברים ואיני שומע את מילותיהם
ואיני מבין דבר. או אולי אי אפשר להבין. לא תיתכן הבנה והכל
מילים

אורבני
על ספסל, מול השיפוע הבלתי נמנע של בוגרשוב, הנרעד אל הים
הקר,
הממתין. האוויר דחוס אלפי סיכות. מדוע המקום הזה מצער אותי כל
כך?
האם הוא צר למידותיי או שאני קטונתי ממלאו?


לרשימת יצירות המסה החדשות
כשקמים לעבודה בחמש בבוקר, החיים מתנהלים על סרט נע. אתה המוצר
המתנודד, ההמום, כשסביבך מתרוצצים ברצף שלל אירועי הבוקר. אתה
נשטף, מוברש, מנוקה היטב, עובר סדרה של שיפורים קוסמטיים,
לבסוף מולבש ונדחק בכוחה של האינרציה אל אולם התצוגה הגדול של
הרחוב,

בבסיס המסמך הבא, עומדת שאלה שספק אם אינה משותפת לכל המין
האנושי. אני חושב שכל אחד עצר את עצמו פעם משגרת היום-יום ותהה
"מה לעזאזל אני עושה פה?" או בניסוח עדין יותר - "מה המשמעות
של כל זה?"

כמה מחשבות אחרונות ורשימה ביבליוגרפית לעיון נוסף...

אצל סארטר, החירות השלימה היא המצב ההכרתי הקבוע, והנה מודעת
בכל פעולה, כפי שמודעת תודעת הקיום. הסובייקט שהגדיר שואף תמיד
להגיע לשלמותו הנשגבת ממנו, ולגביו החירות הנה מועקה. המועקה,
מסביר סארטר, היא התודעה של חוסר הקשר בין העבר לעתיד.

האדם של פרנקל, כמו הסובייקט של סארטר, אינו סתם בובה המגיבה
לגירוי ומוצאת פורקן לדחפים. בספרו, "הזעקה הלא נשמעת
למשמעות", מציג פרנקל את תפיסת האדם שלו בניסיון ליישב את
המחלוקת בין חירות ודטרמיניזם ובין גוף ונפש

סארטר נשען על התפיסה האקזיסטנציאליסטית הרואה את האדם כישות
שקיומה (מציאותה בעולם), קודם למהותה (טבעה, הגדרתה). תפיסה זו
מבוססת על הרעיונות של ניטשה, שקובעים שאין אלוהים ואין אמת
אובייקטיבית - רק פרשנויות ועמדות סובייקטיביות

כאן מתווסף ממד נוסף לתפיסת האדם - כזה החורג מההשוואה. חשוב
לציין שפרנקל אינו רואה ברצון למשמעות גורם פסיכולוגי, אלא
מניע בממד האנושי.




אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
פרפרים מכל מיני
צבעים...
פאנקיסטים נהיו
לי אלה... ירוק
בהיר לא נאה
להם...


חרגול, חרק גאה


תרומה לבמה





יוצר מס' 12131. בבמה מאז 11/4/02 2:48

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאמיר עצמון
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה