|
כמה שלבים קדימה.
ניצוץ חיים נדלק בעיניי
תחושת האינסופיות הזו פשוט מטריפה
אני לא יודעת - לא יודעת אם אוכל להחזיק עוד...
מתפרכסת על שערי השמיים, מבקשת עזרה, תודה
|
כמו היה מתוך לידה מחודשת אל תוך עצמו
נושם אט אט לרווחה, הופך עצמו לתוך תוכו
צולל.
|
אמרת לי "סגור,טיפה, אני לא יכולה"
אז שאלתי
איפה הברז לאהבה?
|
שחיפשת את הדומה, את האידיאלי
את האהבה- את שהיה - מולך
לנגד עינייך- עצמת - את עינייך הצוננות
והתפלאת
שהקשר היה איך שהיה.
|
ופיות שם ברקע וחלילים שם קסומים באופק
מנגנים לו-בשבילו - באופק הקרוב
במבנים משתנים לשישה רבעים
מוקסמים...
|
וסימן היכר, סימן היכר להיותי אני
למי שהייתי ואיך שהייתי
כמו ילד קטן
מוקסם מתמיד.
|
התינוק נולד
כמו תחילתה של הזיה
כמו מבט פשוט אל תוך קוסמוס מועשר
נולדה
|
"יכול להיות בגלל שהתרגלתי לחיות לבד.
היכולת להפעיל רגש המכונה אהבה בפי העולם החיצון מוזר לי."
|
נזכר, נס קפה טירמיסו אמרת לי פעם, באמת נס קפה טוב
זה גם בדיוק מה שאני שותה בזה הרגע בכתיבת השיר - לולאה של
זמן.
|
מוכה,כצליחת ברק-בבום.
על גבי מישור של חוף-דומע.
ושוב מוכה ושוב מכת ברק-הפעם כבר לא במישור.
|
חלקיקי נשורת נושרים אט אט כפירוק מולקולות מצוייר
הכאב אמיתי - לא כמו בסרט.
|
שמש עולה אל תוך חלל מרוחק
הרקע משתקף לו אל תוך מבטך
|
ציפיתי ממך ליותר מזה.
ציפיתי לתגובה, מענה, להדדיות אך כלום.
|
"אבא,
נרשמות לכבודך יצירות חדשות
בדיוק כמו שביקשת, בדיוק כמו שרציתי
ועדיין"
|
חליפת צלילים עוטפת גופי ואין בריחה החוצה.
המיאוס הולך וחוזר לו כילד בדרכו לגן הילדים
ERROR מס' 404 לא ניתן להציג דף זה.
|
יום אביב נפרש לו השמיימה
וסדיני כותנה פרושים על גבי דשא ירקרק
ואני ואת - והיא - שוכבים על מגע כותנה מלטף.
|
ראש מלא כמו היה לכאוס כלוא
חצוץ בין מחשבות
חצוי בין תמונות.
|
דמייני את שניינו, יושבים מול אח בוער
לאחר 50 שנה - חצי יובל
לאחר שהילדים עזבו את הבית וכל מה שנשאר זה רק זכרונות
|
שבור ככוסית חתונה מרוצצת מחשבות
כואב, שבור, כי את פה
כי את שם
מרוחקת
חסרת כל חוש.
|
|
|
הזוועה!
האנושות!
הפלישה
לנורמנדי!
בלונדה בהלם
קרב. |
|
