"מה הייתי עושה אם לא הייתי פוגש אותה, הרי הייתי
יכול לחפש כל החיים ולא למצוא, ולמי הייתי נותן את
כל האהבה הזאת. מאז שהיה מסוגל לזכור את עצמו, תמיד
מצא את עצמו אוהב אחרים יותר מאשר אהבו אותו, ותמיד
מתאכזב בסוף. והוא נעשה זהיר יותר ויותר, והאהבה
השבויה בתוכו גדלה והלכה, עד שנרקבה ותססה בתוכו,
והעדינות הטבעית שלו הפכה לעצב, שלא נתן לו לקפוץ או
לצעוק או לשתות לשכרה, ועצר אותו תמיד לפני הנגיעה,
בזהירות, לא להסתכן בבגידה, הרי בסוף תמיד תאהב יותר
משיאהבו אותך.
ומיכל היתה זו שקיבלה את כל אהבתו הצועקת כמו חבילת
נפץ עטופה בסרט, והוא אהב אותה כמו שלא אהב דבר
בחייו, ולמרבית פליאתו היא הייתה שלו, והלילות
המתוקים איתה ישרו את גבו, עשו אותו שמח ובטוח
בעצמו, ושלחו אותו יום אחר יום לעבודה, כדי שיוכל
לחזור אליה בלילה ולפרוק אצלה את כל האהבה שהצטברה
אצלו במשך היום.
ומיכל, שהיו לה גברים ושידעה על סקס כמה דברים שלא
כתובים בספרים, הייתה משתוקקת כל היום לרגע שבו תוכל
לפתות אותו, ולראות את המבט הזה עולה בעיניו, המבט
שאומר, אלוהים, את כל כך יפה שאני לא יכול לדבר,
המבט שאומר, לא הייתה יכולה להיות לי אחרת אף פעם;
שמישהו יאהב אותה כך, זה היה פלא כל כך גדול, שהיא
הייתה מסמיקה ממנו כל יום מחדש. איזה סידור מופלא,
חשב, אני שנולדתי להיות גבר של אישה אחת, והיא,
שגברים הולכים אחריה ברחוב מאז שהייתה בת חמש עשרה,
אבל הייתה צריכה לראות את הנאמנות המוחלטת בעיניים
שלי, כדי שתדע מאיפה בא סקס לעולם."

עוזי וייל

נהריה מאי מקיאה. איתי מעווה את פניו בגועל. אני פותחת חלון. עוד מעט מגיעים, מתוקה, אני אומרת לה כשאיתן מתחיל לצרוח. על איתי, על מאי, אולי בעצם עלי.

המיטה שלנו אהבה ידינו הנוגעות היו כמשוטים חותרות שעות ללא לאות. זה החום שעובר בינינו ששומר אותנו צפים

אם השטן הוא שש. שם זמני (הומאז' לפיקסיז) אם השטן הוא שש אלהים הוא שבע והמנגינה היא שלושה רבעים קוסינוס הזווית שבין האף למצח. שווה דיון בפקולטה למדעי הנשימה והסברים נרחבים על הלוח. מנסה לדבר עם עצמו אנגלית, זה מרחיק. אין כותרות. מסתכל לתוך זה בוחן ישות אחרת של התאים. אפוריזמים במוח. כן, ככה זה.

החתך השכנים לא יכלו לדעת ואנחנו לא רצינו להזכיר. להזכיר לכם מה קורה כשאהבה נכבית. לא רצינו להזכיר לכם איך נוחתים מיד, יותר גרוע מההנגאובר הכי מחורבן שהיה לכם אי פעם