|
היה זה לילה חשוך וארוך כמו רוב הלילות שלה בחודש האחרון! עבר
רק חודש מאז שהעבירו אותה לבית-יתומים, אבל לה זה נראה כאילו
שעברה כבר שנה שלמה!
והנה היא שוכבת במיטתה הקטנה עטופה בשמיכה מלוכלכת ודקה, רועדת
מקור ורק עיניה הגדולות העצובות והרטובות מדמעות נוצצות
|
הולך ונודד ממקום למקום
אני אנוכי ועצמי
|
רוצה שתחוש,
רוצה שתדע
מתי שאני זקוקה לך
שתבוא אליי בלי שום התרעה
|
הייתה לה משפחה אוהבת
שעכשיו כבר לא לצידה
הם רחוקים והם לא מבינים אותה
|
ילדה... אל תהי עצובה
ככה הם... החיים האלה
יש רגעים שמחים ויש גם עצובים
|
נתקלים בה סתם ככה,
ואפילו סליחה לא מבקשים
|
למה בני-אדם כל-כך אכזריים?
למה אנחנו הורסים ברגע את מה שבנינו שנים?
למה פוגעים באנשים שאנו אוהבים?
למה מעמידים פנים שאכפת לנו מאחרים,
אך ברגע של צרה ישר עוזבים ובורחים?
|
ישבתי לי בשיעור אנגלית וקשקשתי במחברת שלי כרגיל. זהו השיעור
השנוא עליי!
המורה הסבירה חומר על PAST SIMPLE בפעם ה-מאה... ובאותו הזמן
אני הייתי במקום אחר, רחוק מהשיעור הזה, שקעתי במחשבות
עמוקות... על משהו אחר לגמרי... על... מי ברא אותנו?
|
|
|
אני זוכרת את
הימים הטובים,
כשהייתי צעירה.
לא הייתה יצירה
במדינה שלא עברה
אצלי, אבל היום,
עם האינטרנט
שלהם וכל
הטכנולוגיה, יש
להם אחת חדשה
וכולם שכחו
ממני...
עצוב לחשוב
שהחליפו אותי
בחדשה.
מיומנה של במה |
|
