|
והשנים חולפות, והסערות כדרכן, פוקדות את הארץ באמצע נובמבר,
בין יום הולדת ליום הולדת, בין בכי של ילד עשיר בדמעות שותקות,
ובין בכי של ילדה בקול גדול משולל דמעות.
|
אוריון פקח את עיניו וראה רק חושך וחושך סביבו, הוא גישש בעזרת
ידיו את דרכו ונגע בכל צלעות תאו. עדיין לא החליט אם עיוור
הוא, או אם החדר פשוט חסר תאורה לחלוטין. בסופו של דבר ישב,
היכן שנראה לו שנמצא האמצע. עטה על עצמו את גלימת הייאוש
המוכרת כל כך ובהה בחושך
|
הברק פגע בה, הרעיד את גופה והעלה אותו באש. עוד לפני שהבינה
שמתה, גופה טעון החשמל פרץ במחול שדים מטורף. היא ניתרה
ממקומה, אחוזה כולה בלהבות ורקדה ריקוד מוות זוהר ובוער.
אפרגון פער את פיו בתדהמה כשאחד ממיתרי לבו הבודדים נקרע
בצרימה. הוא הסתער לעברה...
|
וכמו שעזבו את העיר, כך הבין את מעללי זכרון העבר המעוות
והשלכותיו על ההווה ועל העתיד שישטה בו. תחושת האשם שנספגה
בגורלו תוליך אותו לחפש אחר תיקון בדמות הרופא המכפר על
עוונותיו. מידה כנגד מידה - הצלת חיים כנגד מוות.
|
תבינו, הוא טוען - שנכון, לא תמיד נכון,
ושהוא עצמו, מוכן להביע יותר נכונות מאשר נכון אי פעם התכוון
להראות.
והכל בגלל "איזשהו מישהו אחר" לגמרי,
שהחליט לקרוא למילה בכזה שם אמביוולנטי - נכון.
כמעט אפשר להגיד שאין דבר כזה - נכון, נכון?
|
באותו יום הוצף משרדו במכתבי אהבה מבושמים, בנשים גבוהות
כנמוכות, בשמנות וברזות, בבעלות שיניים עקומות וכאלו ללא
שיניים כלל.
|
על המדפים עמדו בקבוקונים זעירים, עבים בבסיסם ודקים בסופם,
צבועים בצבעים שונים ומשונים, גוונים מעורבבים, אדום כסוף, לבן
עם קצת מוקה, ואף נוזל שקוף היה שם, שלא השתקף בו שום דבר
|
כל שלושת הרעיונות שבראתי במהלך השבועיים האחרונים היו מוטלים
מתים ללא רוח חיים, עיניהם פקוחות במבט מופתע וידיהם פרוסות
לפנים, כמנסות לעצור מישהו מלהתקרב אליהם
|
"מה אני יכול לבקש?"
"כל מה שליבך חפץ. בחר סוג שדיים, שיער, בושם, מבנה-גוף... "
"אין לי דרישות מיוחדות. שדיים בינוניים וזקורים. בושם - שאנל
7. השאר פשוט מושלם... אולי בעצם, שפה תחתונה, עבה? אפשר?"
"כרצונך!"
|
לא היו רבים כקרלוס שהכירו על בוריים את מרבית שיטות העבודה של
בתי כלא פדרליים, בזכותן, לא פעם הבריח אנשים, לא פעם גם דאג
להבריח נשמות מגופם, ולא פעם עשה את שניהם מפאת חיסכון בזמן.
|
הכרתי אותו ערב אחד, כשנשען על יד מיטתי וכיבה את מנורת הלילה
כדי שלא אראה את פניו. מסיפוריו הבנתי שהוא ניחן בסגולה
המאפשרת לראות את חורבנה הקרב של האנושות.
|
"זה לא יכול להיות", הוא מלמל, כשהלחץ לפת את חזהו, עוטף את
ליבו, מנסה להכניע אותו. הכאב היה זר לו, אבל לא כמו הפחד,
שהטיל בו אימה. רגליו קרסו בשקט, גופו צנח במסדרון, פולט את
שארית האוויר שנכלא בראותיו. אצבעותיו ניסו לחפון את הרצפה
תחתיהן, בין אם לתפוס אווי
|
אני מחכה לך שתבואי
ואחר-כך שתלכי.
אני מחכה לך שתמשלי
ואחייך כשתיכשלי.
אני מחכה לך שתפרחי
עד שתנבלי.
|
עיניים כמוסות,
משתלחות ומתרוצצות,
חובקות פנים,
מאדימות מהשנים.
|
ואני לא יודע אם אני רוצה אותה, והיא מוכנה לתת לי הכל - את
גופה, את נפשה, את ביתה, את מכוניתה. רק בגלל שאני נותן לה
תשומת לב. מקשיב לה. מבין אותה. ולא אומר לה דבר פרט להנהון
ראשי.
|
שבתי בסדנת כתיבה שהיתה באוויר הפתוח, ומישהו פלט "הי הנה
עקרב" והעקרב הופיע בשמיים, ורק הצבתות שלו נראו. ומצחיק לומר,
וכרגיל לומר - חשבתי עלייך.
|
היא לא עונה. לא תענה. לא תהיה. והוא עוד עומד בכח, תחת המקלחת
הקרה. כחייל אמיץ כנגד סערות. לא מבין שאומרים לו לא.
|
|
|
