|
אלכוהוליסט של ספרים. נזרק החוצה מחדרו המרופד
ב-1983 לאחר ריתוק של 9 חודשים. מנסה מאז את כוחו
בפעילות הידועה לשמצה של איסוף מילים ומריחתן על
נייר, בתקווה שהדבר ירגיע קצת את האיש באמבטיה שצועק
ללא הרף שמצא משהו. נוהג לפקוד מוסד מפוקפק בשם
"הספריה העירונית" בתדירות מדאיגה, וזוכר משום מה
חלום של אימו האומרת שטסו כולם בטרנזיט הישן לירח.
אומרים שחלומות הם שישית הנבואה, אז הוא ארז חליפת
חלל ואת ז'אן לוק פיקארד לתיק. צעד קטן לאלון, צעד
גדול לשיגעון.
זה היה ראש אדם. לא מדמם במקום שבו נקטע מגופו, לא כחול כגוויה
שנשלפה מהקבר, אלא פשוט ראש - שלם, נושם ואף מדבר.
|
ברגע שתמה ההזדווגות, עטה העכבישה על בן זוגה ומחצה אותו למוות
בזרועותיה השעירות. ריתמוס ההזדווגות התחלף באופן טבעי בסטפס
מרצחים, כמו מערכה שנייה במחזה עתיק אך הכרחי. האם זהו כורח
גנטי מן הטבע? תהיתי.
|
-ומה? גם בפניך אסור לי לבכות? אני צריכה להעמיד פני גאה
שניתנה לי הזכות להינשא לגיבור?
-המים עברו מתחת לגשר.
-ולקחו אותי איתם. האשה שמולך טובעת, ויש לה מגילת זיכרון בתור
גלגל הצלה.
|
"אני זוכר את ה-23 בנובמבר של אותה שנה. הזיכרון פועם בגרוני
כמו צרבת שאינה רוצה לחלוף." . קולו היה לי כמשביע נחשים
המקסים בחלילו חיות. לזמן מה אבדו כל הצלילים והקולות מהעולם
הזה, שעה שהקשבתי, אני בטוח בכך, לווידויו של אחד המעורבים
באסון הלאומי של 1963.
|
קפה אחרון, הוא חושב. כפית סוכר, מים רותחים ופולי קפה כתושים
- קינוח לשלושים שנות צייה.
|
רק עריצים ירשו לעצמם לצבוע עולמם בוורוד. אני ואתה הולכים
בסנדלים שחוקים ובוררים בקפדנות כל צעד כמעות בכיסו של עני.
|
זו שעתו האחרונה של העולם. בזמן שהדברים הללו נאמרים ונשמעים,
השעה היא 5:54, ה-14 לאוגוסט 2011, השמיים בצבע כחול פרוסקי
והקולות מטפטפים לאוזניי כפסקול אינסופי. אתם על תדר 66.6,
מאזינים לשעון החול ההולך ואוזל. אני יודעת שזו מטאפורה בנאלית
ושחוקה, אבל אני עיי
|
בקצה המערבי ביותר של צרופה, גווע הכביש ומפנה את מקומו לחול
תחוח. תנועת הגלגל מתחלפת בתנועת הרגל. האוויר קריר ומלטף את
עורך כידיד, ושעטת המכוניות רחוקה מכאן. מולך חנות שממבט ראשון
ראויה לכינוי חורבה. קירותיה ישנים ומתקלפים כנשל נחש זקן.
|
סומק עורך כגון השמיים בהקיץ כל חי
ובחצרות גנך מרבד כשפים -
מנסרה וקרן שמש.
|
היכן אתה מרגיש את השורה הזאת?
מכונה ביולוגית מנותקת מכבל חשמל,
כתמים שחורים וסגולים על ידיים אחוזות תזזית?
|
מהו מותר הסופר מהאדם?
הופך את עופרת הרעל המפעפע בעורקים
לזהב מבריק, מקולס.
|
אני שוכבת במגדל רם ונישא,
ממתינה לנקישה יחידה של אצבע.
|
מה יעלה לי בכדי לדובב את שפתייך? שנינו ישובים בתחנה אחת מני
רבות ומה שיכול להיות הוא שמכתיב את צעדיי.
|
כשהידיים טסות על המקלדת,
גם גרוטאה עייפה כמוני הופכת לרב-מג.
|
קח אותי הרחק מכאן,
היא ביקשה
למקום שם אדמה ואדם לא יולידו דם.
|
יאוש אמיתי הוא עט נובע ודף ריק,
צלחת גדושה היא המתוקה במתנות.
|
או, הוא היה קוסם.
הוא ידע להפוך אשה לנמר.
|
הם חשפו את שדיי וכיסו את עיניי
גופי שרוע על פין שחקים
שפתיי חלון אדום
ויער יהלומים לרגליי
|
עלה אל ההר, כך ציווה הריבון, והנח לבשרו השרוף של בנך יחידך
לבשם את אפי.
|
בתחילה היית לי כיין נתזים, חזק ומתוק;
וכבוא הסוף נותר בכוס אך גימור מריר.
|
לפעמים כל מה שאני רוצה זו אשה עירומה במיטתי. בלי לדון במשק
החנק, או להעריץ יצירה במסגרת, או לדבר על המופשט והקווי.
|
הוא הפריח טבעות עשן, היה לו כובע משוך על עיניו וחגורה מעור
נחש
היה לו כל מה שדרוש ולא היה לו דבר, וכולם אמרו: זה אדם בריא.
|
יש אומרים כי היא מרכז העולם.
אבניה שרירים הפועמים בריתמוס.
ומה סוד שוכן בליבה?
|
רק יצורי אנוש בודדים יכלו לשרוד ללא הוורטה, ואלה הוכחדו
בשיטתיות בידי הפושטים, עושי דברן של הנימפות. אלה שהצליחו
להימלט, הסתתרו במערות, או התפתחו בתום תהליך ממושך ולעתים אף
קטלני לדו-חיים ועברו לחיות בימים ובאוקיינוס.
|
|
|
אל תלבין פני
חברך ברבים, פן
יפוצצך מכות
ויריקות
יחזקאל השאקל |
|
