|
האמת, קלינט הרתיע אותי. נח בשלווה על הספה, מרוחק רק מעט
מניקול, פורס את זרועותיו הלבנבנות מקושטות הקעקועים על שולי
הסופה, מביט לצדדים בחשדנות כאילו מחד מנסה למפות את מתחריו,
מאידך בוחן את תנועותיהן המהפנטות של זוג
הרקדניותמיחצנותמקבלות הפנים של הלילה.
|
זה קרה כמה ימים אחרי שעברתי לעיר. לא הכרתי הרבה אנשים. פגשתי
את אורלי באחד הלילות, בסמטה חשוכה באיזור הכיכר. התנשקנו,
התחבקנו, כידידים. זמן רב לא ניפגשנו. היה נדמה לי לפתע
שהתגברתי עליה סוף סוף. היא אמרה לי שיש לה הצעה עבורי,
התיישבנו לדבר.
|
טילפנתי אליה ביום ראשון. שוחחנו מספר דקות. שיחה רשמית לצורך
הכרות שטחית. אני מכיר את השיחות האלה היטב. יודע בדיוק מה
לומר, מתי, באיזו אינטונאציה, לומד את הצד השני תוך כדי שיחה.
מה הוא יאהב לשמוע, מה ירשים אותו, מה ידחה אותו, מה ירגש
אותו, מה יגע בו.
|
היא ידעה שאני הסיכוי האחרון שלה. הרגשתי אותה בכל הגוף,
צמרמורת כזו שמתפשטת מכפות הרגליים, מעלה, דרך כל הגוף, הופכת
לאנרגיה וזורמת למצח, מתרכזת ומתיישבת בראש.
|
הפעם האחרונה שעבדנו ביחד הייתה באמסטרדם. זה היה בפברואר
2002, אחד הימים הבהירים והקפואים האלה, שכל מה שרצינו לעשות
הוא לשבת בחוץ, על שפת הגראכט, לצפות בברווזים משוטטים בחוסר
מעש וללגום את הלטה הקבוע שלנו מהחנות הפינתית הקטנה של דויד.
|
אבל מה זה משנה, זו רק תמונה, זה רק מראה, זה גוף, בשר, תצורה
גשמית של נפש, ואנחנו כולנו מחפשים את הנפש התאומה שלנו, אז מה
זה משנה כיצד היא ארוזה?! נסיונות שכנוע עצמי פתטיים, במיוחד
שרק לעתים רחוקות עובדים. אנחנו כל כך רוצים למצוא אהבה...
|
|
|
השאלה הבאה
לדיון
מי ברכב מי
ברגל?
זה ששואל |
|
