דף זה מוקדש לנתן איכר , בן 19 במותו , איבד דעתו
לדעת בא' בשבט תשמ"ה. יהי זכרו ברוך..



אפשרות נפשו בת האלמוות של האדם , היא זו שסללה דרכה
לאותו נתיב , והפיחה בה חיים.
הכוח העליון והיוצר נשמות היה כלוא בתוכה , אך מעולם
עד היו לא חשקה נפשה להתמודד עמו.
נעלה על כל דמיון , ונקטר זורם בעורקיה..כי ייצור
אלוהי היא.
שלמות עבורה עגה סביב הסגידה לאמת ולאהבה , או לפחות
למה שנותר מהן.
גיא צלמוות משכנה , ונשמתה כלוט בערפל , סרוגה
לסירוגין.
לרוב הייתה משתעממת בחיפושה טעון הכישלונות אחר הצדק
, ובשביל לשעשע את עצמה , הייתה בודקת כמה מהר יכולה
היא לקטוע פתיל חיי אדם. מתעבת כל אדם אשר מיאן ללכת
בדרכה , ספק מפחד ספק מחולשה . השקרים האינסופיים
שאיתם היו מאכילים את עצמם לשובע , והמציאות הבדויה
שהכריחו את עצמם לחיות בה , ניפצו את נשמתה כאות
קלון להיכשלותה.



מילה על עצמי...

"..אף פעם לא סלחתי להם על שדיכאו את הרצון שלי
לחיות..."

          ".. מזה שנים תהיתי על קנקני מה זה
אושר....כיום , אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר
מדי..."

"...לפעמים הייתי כ"כ חסרת מנוחה . מסתגרת בחדרי ,
מתהלכת הלוך ושוב , עוקרת שערות מראשי וכאב כל תלישה
נטמע בכעס שהרגשתי כלפי עצמי. כ"כ תאבתי  את עצמי ,
את האדם שהפכתי להיות , לא יכולתי להאמין שאי פעם
הוא  לאהוב אותי , והמחשבה הזאת הרגה אותי , ניפצה
את נשמתי. ולא משנה כמה פעמים אמרת את זה - לא
האמנתי לך , הרי מה אדם מושלם כמוך , יחפש בחולת נפש
כמוני , המרוכזת בעצמה??..."

"..אני נטולת כוחות ובניגוד אליכם , אני כבר לא אשלה
את עצמי שיום יבוא ואני אהיה מאושרת ... אני אחסוך
לעצמי את הצער שכרוך בתקווה זו ואצעד לחיים טובים
יותר.."


הכאב טבוע בנו עוד משחר ילדותינו , גורע מנוחה וכל
אפשרות לטיפת אושר , ממאן לתת לנו להתנתק מיצריו
החולניים ...נבירה עמוק בתוכי , סריקה עבור המקום
שכבליו הסדיסטים אינם מרפים את אחיזתם בכל יום
..מזכירים לי בעצם עד כמה אני באמת חלשה .. מרחיקים
אותי יותר מתמיד מהיעד הנכסף ...הגוף שלי לא יכול
להתמודד עם עוד אכזבה..
כל פרי מוחי שנתן ביטוי בכתב...אינו מוצא את
סופו...כל כתביי נטולים זמן התחלה וסוף...
קבעו לכם....איזה סוף הייתם רוצים.......




M&A

אומנות השתיקה פשוט הריקנות שחגה בי, מדכאת כל רצון שלי לחיות, מותירה שובל של עצבות בתוכי עם פן מזוכיסטי, שתפס את מקומו עם הקץ החמה, ותרדמתו באה על מקומה רק בשעות הבוקר הקטנות, מותירה את נפשי סחוטה ממאבקים עם עצמה, הבהירו לי שהמסע שלי עלול להגיע לקצו.