|
נולד בשנת 1981 למשפחה נורמאלית.
לא מאמין באלוהים, ומנסה להאמין בעצמו.
מנסה להרגיש, אבל חושב במקום.
כותב בלילות, בשקט, לבד. כשהלב חושב במקום הראש.
"
And he said, I want to live as an honest man
To get all I deserve and to give all I can
And to love a young woman who I don't understand
Your highness, your ways are very strange.
"
(Suzanne Vega, The Queen and The Soldier)
שברתי את שתי הידיים. כאילו שיד אחת זה לא מספיק. כאילו שסתם
שבר לא מספיק - לא, אני חייב להתחכם - יד אחת שבורה, יד שנייה
מרוסקת. מרוסקת לגמרי. הרופא הגדיר את זה: "היה שם מרק של
עצמות, ואני מקווה שהצלחנו להחזיר הכול למקום."
|
"טוב, לימור ואריק, לא יצא לי להציג אתכם, אבל כנראה כבר אין
צורך. אריק - מה בעצם ההחלטה הזאת אומרת?"
--"כן, תראה, זה מאד פשוט - הורדנו את כל המחסומים, את כל
השומרים, אין יותר בדיקת תעודות, אף אחד לא בוחן אותך בכניסה
או ביציאה - מי שבא ברוך הבא. הכי פשוט ב
|
יושב בצריח הגבוה, לבד. החלונות סגורים, וגם אם אנסה לפתוח
אותם לא אצליח.
|
זה לא סיפור על זמנים קדומים, ממלכות רחוקות, או אנשים
משונים.
הוא גם לא מתרחש בארמון קודר, מרוחק מאדם, ואין בו הרבה שנאה,
רצח או דם.
זה סיפור די פשוט שקורה פה, היום, בארצנו שלנו, במזרח התיכון.
|
פליפר נכנס לארנק לפני כמה שנים. אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל
זה היה, אני חושב, לפני שהתחלנו. קיבלתי אותו במתנה -- פיסת
נייר מנוילנת במכשיר למינציה משרדי עם ציור (של פליפר, בלי שום
קשר לדולפין) וטקסט קצר, אישי ומתוק.
|
יכול להיות שהוא אמר "צא", אבל אני רק ראיתי את השפתיים זזות.
"צא!" הוא צועק שוב (הפעם כבר שמעתי) "רגע! רגע! עוד לא!" אני
צועק לו, נותן נשימה אחרונה, עוצם עיניים, פותח אותם, מסתכל
עליו, הלב דופק מהר, הנשימה נעצרת - "צא!" - אני הודף את עצמי
החוצה אל האויר, פ
|
היד התעופפה
ישר לעיניים
ישר לרגליים
זה פצע שלא מגליד, רק נעלם.
|
ובעצם בלילה
ההוא הוא ישב בבית לבד
ובכה
ובכה (ובכה)
וצעק
אבל לאף אחד לא אכפת.
(אבל למי אכפת מילד אחד קטן שנראה מאושר?)
|
צחוקך שגורם לי לרצות לחיות
וטעם שפתייך כטיפת גן עדן שהרטיבה את שפתיי
|
היום יום הולדת. עברה לי שנה שלמה, אבל האמת שלא הרבה השתנה.
כמו לפני שנה אני לא בטוח מה אני רוצה לעשות, לא בטוח שמה שאני
עושה זה מה שטוב לי.
|
"די, תמשיך הלאה. חבל לבזבז את החיים." כאילו שאני לא יודע את
זה. כאילו שאני לא רוצה. "חבל, מוכשר כמוך. בסדר, זה קרה, לא
נורא - יאללה, תמשיך הלאה כבר כוס'אומו!"
|
כל כך הרבה פעמים חשבת על זה. איך זה להיות בתוך תופת כזאת,
שבוי בקופסת פח שיצאה משליטה, ללא כל אפשרות לעשות משהו. מעטים
הרגעים בחיים בהם אתה באמת יכול להגיד לעצמך שלא היה מה לעשות,
זה לא היה בשליטתך, מינ-אללה כמו שאומרים.
|
אני יושב מול הפסנתר, רוצה להתפרק. אבל לא מצליח. פעם, רק
הייתי צריך לפתוח אותו, לראות את הקלידים, לתת נגיעה קטנה,
בד"כ על מי נמוך, לעצום עיניים, לנשום עמוק, ולנגן. בלי הפסקה,
בלי תווים, בלי התחלה, בלי סוף.
|
חודשיים אחרי 5 שנים של ביחד. האמת, כששכבתי במיטה בלילה
שלפני, חשבתי שזהו, זה הדבר הכי נכון לעשות - בשבילי ובשבילה.
אי אפשר יותר להמשיך את הקשר המדמם שלנו, למרות כל חוסמי
העורקים והתחבושות ששמנו מסביב. אם לא נפסיק עכשיו, יהיה נמק
שיתפשט ויהרוג את שנינו. חי
|
|
|
אותיות
מודגשות זה
כולירה! |
|
