|
בחורף השמש שקעה מתחתיי.
מאז שהקיץ שקע כל מה שעשיתי היה לחפש אותו. כל בוקר התעוררתי
בתקווה שאולי היום מישהו התבלבל שם למעלה ואולי רק היום- יפתיע
את האנושות כולה ויעשה כבמטה קסמים שהשמש תשטוף אותנו.
|
בקיץ השמש זרחה מעלי.
אהבתי במיוחד לתפוס את הזווית שבדיוק מול השמש ולהרגיש איך
השכבה הראשונה של עורי נשרפת וגופי מאדים לאיטו.
|
אמא אדמה ראי כי זקוקה אני למים
|
בעינייהם אתה עוד אחד
בעינך אתה עוד נפש.
לעולם אינך מקרין את אשר אתה
לרוב, אתה אינך מעוניין בכך
לרוב, הם לא מעוניינים בך
|
הוא כמאלץ
היא מתוך חובת הזיוף
ואני חסרת איזון טובעת בשלולית החיוך
|
ענן שחור מתפוגג ברחובות היומיום.
לדרך אין קץ, האור לא נחשף.
|
רגלי נוגעת, דורכת, שוקעת לאיטה
מקעקעת תביעותיי עמוק באדמה.
|
יושבים בתחנה
המוסיקה רועשת
איש לא מחפש
לאן אני הולכת
|
מתגעגעת
הגעגועים מכרסמים בי.
|
למה רחוק
וגם עכשיו אנחנו רחוקים.
|
נדמני כי ראיתי דמותך נשקפת בחלון
מיד השבתי חיוך מתוח שפתיים
אבל לא נענתי חזרה ממך
|
עמדנו קבוצה מול קבוצה. ברקע - דממה.
העיניים מתאמצות לא לנדוד לצדדים, מתאמצות להישיר מבט אל
העיניים משלהן. אך הכוח הבלתי מנוצח של התהייה וההידמות מוציא
אותן מחוריהן בקצב הרוח.
|
כמו העצב הנמצא בכל שמחה.
כמו השקט הנצחי בשביליי המדבר.
כמו שתנסה להפריד בין האלמוג לים ותתעקש שימשיכו.
....מותירה ממנה גרגירי זהב...
כמו טעם לוואי שנותר בפה אחרי ליקוק קוביית שוקולד נמס.
....מתנגנת הרמוניה עמוקה, עמוקה כעיניו...
|
הנשימה נאטמת,
מישהו תופס בה.
אני, לא מצליחה לנשום...
|
הפיתוי. אדום, צהוב, כתום, לבן,חום, שוקו, שחור. מגרה.
|
(היא מדברת נמרצות, בגוזמה, מרבה בתנועות ידיים גדולות, משנה
פרצופים כאילו מתרגמת את אשר היא אומרת לפנים בעזרת מסכות
מוקצנות. לרגע בטוחה, לרגע מהססת, מבולבלת...)
|
באתי להודיע שאני עומד למות.
לא, לא באתי כדי שתנחמו אותי, רק באתי להודיע שאני עומד למות.
רציתי להבהיר כדי שכולם ידעו.
|
|
|
אימא! אימא!
מרקו! מרקו!
סבתא?!?!
אבא?!?!
מוקי?!?!?! |
|
