"הפחד העמוק שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד
העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל
שיעור. זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד
אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות
יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת -
איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו
חוסר-בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו
מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל
שנשתחרר מהפחדים, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."

(נלסון מנדלה)


ילידת ירושלים, חורף 87', ואולי זו הסיבה שגשם ושלג
עושים לה שמח על הנשמה. אוהבת לשיר ולרקוד בסלון כמו
משוגעת, שיחות על כל נושא, ולראות סרטים מצויירים עם
אחותה, כדורסל עם אבא, ולבשל עם אימא. אוהבת למצוא
את היופי והחושניות בכל דבר. אוכלת את הקרמבו מלמטה,
ובעלת טינה בלתי מוסברת לחצילים ודגי זהב. הפחד הכי
גדול שלה הוא שבהלוויה שלה אף אחד לא יבכה.

חוטאת באופן לא עקבי במשחק, ציור, נגינה ובעיקר שירה
(במיוחד במקלחת...)
כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה.
יש הגורסים שכשהיא נולדה פתחה את הפה ומאז לא סגרה
אותו.

זכוכיות "תראה," אמרתי, מציגה בפניו את התמונה. "זה נפל." "ומה?" אבא שאל. "אין זכוכית." אמרתי. "טוב," אמר אבא. "אז תתלי את זה בחזרה."

בלית ברירה אז אני עוזבת מתכווצת בתוך עצמי, ועוזבת בולעת את הגאווה, בולעת את הכאב

בדיוק מכירים את ההרגשה המשונה הזו, של צמרמורת קרה בגב?