|
לפני כמה שנים הלכתי עם אמא ואבא לקרנבל במדרחוב בערב. פתאום,
משום מקום התחילו הזיקוקים. הם הפחידו אותי, אבל שמתי לב יותר
לעובדה שהם מפחידים את הירח. הוא רעד כולו, והפנים של האדם שיש
עליו התעוותו מפחד. מסכן, הוא בטח חשב שאנחנו מתקיפים אותו.
|
אני שותקת, ואז ממשיכה שוב לדבר.
האתנחתא של השתיקה מיררה.
אני מיררתי בבכי.
|
עצמו עיניים, אל תזכרו את מראות החדשות המדממות.
הרפו את ידיכם, הן - העובדות יומם וליל להוספת המותרות
והחומריות.
ספרו כבשים, אין צורך בספירת המתים - שהכואבים יעשו זאת.
|
|
|
אתה!
כן כן אתה, זה
שיושב שם ובוהה
במסך הכתום, זה
שמה זה מת
להשתין, אבל מצד
שני, ממש מתאים
לו שוקו, אבל מה
זה אין לו כוח
ללכת עד למטבח,
מצד שני -
השירותים רחוקים
יותר מהמטבח
בשלושה צעדים.
בקיצור - רואה
את הבלונדינית
ששרה עכשיו
בטלויזיה?
היא ביקשה ממני
למסור לך שאתה
בכלל לא משהו.
קרנפית התותים
עושה לשכל שלכם
נעים... |
|
