|
לא כתבה מאז גיל 16 (וזה היה לפני אי אלו שנים...).
השנה לקחה קורס בכתיבה יצירתית באוניברסיטה, סתם כי
זה הסתדר טוב במערכת, וחזרה לכתוב, מעט מעט, לאט
לאט, מקווה שאולי יצא מזה משהו. מנסה לספר איזשהו
סיפור שהיא בעצמה עוד לא מבינה, אז מתחילה מהיומן.
הערות והארות יתקבלו בברכה (ואולי אפילו יעזרו
מבחינה אקדמאית:), אז תרגישו חופשי.
כשהיה לה רע, היא לפחות ידעה מה לא בסדר, ושינתה את זה. אבל מה
עושים כשהכל בסדר? למה זה עדיין כל כך מחניק?
|
עד לפני שבועיים היא שנאה את העיר הזו כל כך, אבל היום, כשירדה
סופסוף מהרכבת בגר דו נורד, הרגישה שחזרה הביתה. היא נאלצה
להחליף 3 רכבות בשביל להגיע מאמסטרדם לפריז, לגמרי לבדה, אבל
היה שווה את זה. והיא אפילו לא פחדה... בבית היא מפחדת לנסוע
לבד לראשון.
|
פתאום הטלפון צלצל והקפיץ אותי מהמיטה בלחיים רטובות ועיניים
נפוחות. עניתי. שתיקה וניתוק. ושוב צלצול. עניתי.
''kiddo?''
|
אלה זכרה תאריכים. היא זכרה את ימי ההולדת של כל מי שהכירה,
ימי נישואים של ההורים, רגעים, כל תאריך שבו קרה לה משהו
משמעותי. היא האמינה שביום בו קרה לה משהו טוב - יקרה לה שוב
משהו טוב, ותאריכים רעים יהיו מקוללים לנצח. היא הייתה מדויקת
עד השעה באמונתה על אופי
|
|
|
יורם ארבל הוא
מחבל
אפרוח ורוד,
הללויה. |
|
